נבואת ההקדשה

מעתה ועד עולם יהיו אלה רשמיי.
הינני מחנכת שלמה בישראל ( בעוונותי הרבים...), וביום פקודה נקראתי אל הדגל. והרי אני כאן.
לצערי ( או להוכחת שפיותי) ההתגלות לא היתה כל כך מרגשת עבורי;
לא היה לי חזיון, לא שמעתי קול ואף אחד לא בא לי בחלום- פשוט התקשרו אלי לפלאפון.
נאמר לי שסמוכים ובטוחים שאשמיע נאמנה קולם של מורי התנ"ך בישראל ומן הראוי שאגולל לי בלוג. שאתחיל כמו נביאים רבים לפני לערוך רשמים ורשימות. וכיוון שהשפן תפוס כבר ועושה עבודתו נאמנה, הבנתי שכנראה לא רק אנבא (כירמיהו) אלא גם אאלץ להריץ אצבעותי על מקשים ולכתוב.
בתחילה סירבתי ( יותר מפעם), אך אמרו לי שמבטן ומלידה אני טובה לעניין.
התראתי שלא יקראו, ענו לי שבלאו הכי אף אחד לא מקשיב לנביאים,
לבסוף התחלתי לחוש את הבעירה בעצמותי ( בכל פעם שנכנסתי לבי"ס או שמעתי חדשות. ואני לא בגיל המעבר למי שתהה...)
והבנתי שאין מנוס. הנני.
אני מניחה שאם אחזה בקוראים ומגיבים על הצג זה יהווה עבורי מעשה סימלי. השאלה עד כמה יהיה סימלי מספרם...
אשתדל להרביץ תורה, לתת נבואות, להציע פתרונות והכל בלי קישור ישיר לרוח הקודש.

"אני רואה בלוג" ( ולא מקל שקד...).