עשה לך ריב

מספרים על הבעל שם טוב, שיצא באחד הימים עם תלמידיו אל היער הקרוב.
בשלב מסויים ביקש מהם לעצור במקום
ואילו הוא המשיך הלאה לבדו.
כעבור זמן שמעו תלמידיו בכי וצעקות מרות וניגשו לחפש את רבם.
ואז מרחוק זיהו אותו מטיח ראשו בגזע עץ וזועק ובוכה.
כדי לא לביישו נשארו מרחק מה ממנו.
אך כששב אליהם, לא יכלו לעצור בעד סקרנותם ושאלו אותו מה קרה.
ענה להם הבעש"ט כי חזה ברוח הקודש,
וזו סיפרה לו כי יבוא יום בו יהיו רבנים רבים מדי בישראל אשר יביאו לפילוג גדול בעם.

תשעה באב תש"ע.
כותרות העיתונים זועקות- חורבן בית. לא זה שהיה, אלא זה שצפוי...
הפעם על הפרק- סוגיית הגיור.
איך בכל שנה מחדש, כאשר מגיעים ליום זיכרון זה אנו מייצרים סיבות נוספות לריב, למדון
במקום לשתוק רגע יחד ולעשות הפקת לקחים.

לכל מגזר, לכל עדה, לכל קהילה, לכל שכונה, בכל בית כנסת- יש רב.
יש אשכנזי, ויש ספרדי, יש מחמיר ויש מתיר, יש חרדי, אורתודוכסי, ציוני, קונסרבטיבי, רפורמי ואפילו רבה.
תחת כל עץ רענן קם פה רב.

ואותו אחד בשבט לשונו מכה את הציבור, מטיף, על פיו יישק דבר ובהבל פיו יחליט מי לחיים ומי לאו.
הוא יורה לעדתו אורחות חייהם.
עד כדי כך שלעיתים מאבדת העדה את עצמה לדעת הרב.


אני נוטה להאמין שבפרקי אבות היתה הכוונה לאחד את הקהילה הגולה- שישמרו יחד על צביון דתי ולאומי, ולא יתבוללו. ואז נענו כולם לנבחר ציבור ברור אחד.

והיום ?
האין אנו מתהלכים כסומים לצלילי המטיבים לחלל?



רב ממך ישראל.
לא יהיו לך רבנים אחרים על פני.

ידע כל רב כי בן אנוש הוא ולא בוחן לב וכליות ואף לא נביא.
בקיא בכתובים, ועליו להשיא עצות ולא להכריז מלחמות.
וידע העם לבחון בתבונה את דברי רבו. אם כבר גזלנו לנו דעת, הבה ניטיב להשתמש בה.

והלוואי שתבוא העת בה יתפללו יחד רב ספרדי ורב אשכנזי,

ורב ציוני ירבץ עם רב חרדי

ויכתתו חרבותם לעטים, ולא ילמדו עוד מלחמה.

אז תבוא ישועה לישראל.

נעל, נעל תרדוף !

כשיצאו ישראל ממצריים מנהיגם היה משה. וגם בצר להם פנו אליו ( וזה היה רב הזמן...).
יתרו, חמיו של רבנו, ראה ,כנראה, כי חתנו לא ישן, לא אוכל כנדרש, עסוק כל היום בענייני הציבור ונעדר מביתו שלו.
ואז- הציע לו למנות שופטים ושוטרים.
להקל עליו, ליצור ארגון וסדר, לוודא שהצדק יהיה נגיש לכל.
בהמשך מגדירה התורה את תפקיד השופט כרודף צדק בלבד.
לא ממון ולא כבוד. כיוון ואלה מעוורים עיני צדיקים.

בית המחוקקים במדינת ישראל ( או בשמו המוכר- הכנסת) מחוקק חוקים לאורם מכריעים בתי המשפט את דינם של הבאים לפניהם. על כל עבירה גם מוגדר בחוק סוג וטווח ענישה.
כאשר השופטים מכריעים אשמה הם אף נדרשים לקבוע גזר דין בטווח הקיים עפ"י חוק.
אנו, אזרחי מדינת ישראל- הנענים לחוקיה ומצפים להגנתה, מאמינים כי היושבים על כס המשפט עושים זאת ללא נטיית לב.
שלא תהיה הטיית דין.

לא פעם אני תמהה על עבריינים שמצליחים לסלול דרכם במדבר החוק הצחיח, לצאת לחופשי ובחסות ביה"מ להמשיך לסכן את הציבור.
אבל במקרים אלה ניתן לטפול את האשמה בגורמים אחרים מלבד מערכת המשפט היבשה, הפועלת עפ"י חוק.

אבל מתמיה, מכעיס, מקומם, מטרף, מייאש, לראות אנשים מורשעים בדין בגין עבירות- פדופיליה, אונס, גרימת מוות, גרימת נזק ועוד שגזר דינם לא הולם כלל את העבירה עליה נשפטו. במיוחד כאשר ברור שניתן להם העונש המינימלי על הרס חיי אחר.


ומה גרם לי לתהות בקול בעניין הצדק שאיננו?

אתמול התפרסם גזר הדין במשפטם של בני הזוג שדרסו את אמיר בלחסן, הפקירו אותו לגורלו והפכו אותו לצמח לשארית חייו.
3 שנים.

אתמול אף פורסם ששופטי המחוזי הפחיתו את עונשו של ראאד סאלח ל- 5 חודשי מאסר בגין יריקה על שוטר.


3 שנים קיבל זורק הנעל על בייניש.

נעל.

מוסדות המשפט בישראל שוכחים שעליהם לרדוף צדק והחלו לרדוף כבוד.

שוטר אינו במעמד שופט.
אין דין יריקה כדין נעל.
וערך חיי אדם שווה לסולייה.
מוכרים כאן אנשים בעבור נעליים.

מנותקים מהעולם

לאחרונה מתנהל דיון מעניין מעל דפי עיתון ארגון המורים-

האם יש צורך ללמד במסגרת שיעורי תנ"ך בתיכון גם ממצאים אפיגרפיים מהמזה"ק.

לאחר שבמשך מספר שנים לימדנו זאת בכיתות, באה התוכנית הנוכחית וביטלה זאת.



אני מניחה שיש לשאול מה הערך של ממצאים אלה והאם אכן חשיבותם גדולה אל מול פרק נוסף בתנ"ך לאור העובדה שאנו מלמדים במסגרת מצומצמת ומוגבלת של שעות.

אז ראשית הרשו לי לשוב ולמחות- לא ייתכן שאנו מלמדים תנ"ך רק שעתיים בשבוע.
לתמצת היסטוריה, מורשת, דיון ערכי וחברתי נוקב, ספרות, פילוסופיה, דת ועוד לשעה וחצי זה פשע!
ושמישהו במשרד החינוך יענה לי על כך כבר (גדעון אתה שומע?).

ולעיקר- ממצאים אפיגרפיים חיצוניים על שום מה?

לאורך הדורות חיפשו שונאי ישראל ( המושג אנטישמיות לא נכון בעיני כיוון והוא כולל בתוכו את השמים בכלל) דרכים להצדיק את שנאתם ולדחוק רגלינו מעולם זה.
במאה הקודמת זה התבטא בתורת גזע, היום יש נסיונות אחרים להוכיח שאין לנו זכות קיום.
בהשמדה שיטתית של ממצאים ארכיאולוגיים מתקופות חשובות בהוויתנו כעם ( ראו ערך חפירות הווקף בהר הבית) ואם במאמרים מדעיים מאוניברסיטאות חשובות המתפרסמים על גבי עלונים יוקרתיים ובכנסים מרשימים- שתכליתם להפריך את הקשר שלנו לקרקע בישראל, את ההיסטוריה שלנו כעם ואת שורשי התהוותנו בכלל.

היסטוריונים קוראים לזה- 'שנאת ישראל המודרנית'.

לדאבוני, דברים אלה באים לידי ביטוי גם בחינוך הממלכתי, שעל רקע דגל החילוניות שלו משתדל לכפור בכל הכתוב בספר הספרים ולהפריך בלהט את המצוין בו.

כך דמויות אבותינו הופכים לבדיה, דמויות מיתיות שהומצאו כדי להסביר את מוצאו של העם.

ישראל מעולם לא נכבשה ע"י יהושע, המלכים לא באמת היו קיימים והכל פיקציה.

אם כך מה הערך של הממצאים האפיגרפיים החיצוניים למקרא?

הרי הם בלאו הכי סותרים חלק מהכתוב במקרא, או מעלים מידע חדש, או מעמידים סיפורים/ שירים/ חוקים דומים.

דווקא כאן חשיבותם ! ובעיני חובה ללמד ממצאים חיצוניים משיקים.

עם ישראל לא צמח בחלל ריק.

נכון. ובעיקר בגלל זה בולטת הייחודיות שלנו !

עם מונותאיסטי קטן ומשמעותי בתוך ערב רב של פוליתאיסטים.

שירים/ סיפורים/ חוקים- דומים או שונים אך ערכי העם וייחודו זועקים מהדמיון או מההבדל.

ממצא אפיגרפי חיצוני שמעיד על דמות המוכרת לנו מהכתוב התנ"כי מהווה אישור חד משמעי לקיומו.

עידוד חשיבה ביקורתית
לא צריך לפחד מהתהיות שעולות מסתירות בכתוב עצמו או מעימות מול ממצאים חיצוניים לו.
המשכיל לא צריך לידום.
גם במגזר הדתי צריכים להבין שזה חילול קודש לחשוב שתהיות שלנו יערערו את האל. רבונו של עולם חזק דיו להתמודד עם שאלותינו.

אנחנו לא מערערים על קיומו אלא מתמודדים באומץ עם אמונתנו.
לא כזה ראה וקדש- אלא חשוב,תהה, שגה, הכרע.
מי שמוריד וילונות בכל חלונות ביתו בכל זאת האור פורץ בעדם אל תוך הבית.
דלת נעולה לעולם תעורר את סקרנות האדם והוא ינסה לפרוץ אותה.

ובמגזר החילוני כדאי להבין שמותר לחפש את שורש הדברים, ממה הכל התחיל, המושב בחיים.
יסוד הדברים במציאות קיימת. מתוכה נולדנו אנו- חופשיים יותר או כבולים באמונות נחרצות.

החזירו את הממצאים לתוכנית הלימודים- לא למטרת השוואה חסרת תכלית אלא על מנת לעבות את הדיון על דמותו ושורשיו של העם בארצו ובכלל.

והרשו לי להוסיף- תוכנית הלימודים צריכה לכלול גם סיורים רגליים והדרכות רלוונטיות לפי הנושאים הנלמדים.
איך ניתן ללמוד על בית ראשון/ שני בלי לראות היכן היה המקדש, בלי להבין היכן עמד ארמון דוד ושלמה אחריו, בלי לראות את דגם ירושלים מולנו, יש להכניס סיור בירושלים כחובה לתוכנית, נקבת השילוח, המצגת התלת מימדית של מרכז דוידסון של בית המקדש, סיור במוזיאון ארצות המקרא ולא חסרות הצעות.
הפכו את הלימוד למעניין, לאקטואלי, לחי. ואם זה לא יהיה חובה בתוכנית מנהלים יגנזו זאת כפי שקורה היום.
ואז- אנו מצמיחים דור חדש, צאצאים ליוסף שלא ידעו את יוסף...

אל העצים והאבנים... וידוי אישי

פרשתי לי מן הציבור המתוקשב כמעט לחודש ( או יותר?)

קשה הנבואה ללא תגובות העם.
עכשיו אני מבינה מה ערכה של תשומת לב אפילו כשהיא שלילית.
ירמיהו אולי סבל, אבל לפחות הוא היה בטוח ששומעים אותו...

קשה להרביץ תורה במקלדת.
ולראות את נבואותיך מהדהדות מהמסך חזרה
מחזירות אותי אל שורות של יהודה עמיחי- " משלושה או ארבעה בחדר"

" ...ולפניו הקולות הנודדים בלי תרמיל,

לבבות בלי צידה, נבואות בלי מים

ואבנים גדולות שהושבו

ונשארו סגורים כמכתבים שאין

להם כתובת ואין מקבל."

אני כאן.