יתרו, חמיו של רבנו, ראה ,כנראה, כי חתנו לא ישן, לא אוכל כנדרש, עסוק כל היום בענייני הציבור ונעדר מביתו שלו.
ואז- הציע לו למנות שופטים ושוטרים.
להקל עליו, ליצור ארגון וסדר, לוודא שהצדק יהיה נגיש לכל.
בהמשך מגדירה התורה את תפקיד השופט כרודף צדק בלבד.
לא ממון ולא כבוד. כיוון ואלה מעוורים עיני צדיקים.
בית המחוקקים במדינת ישראל ( או בשמו המוכר- הכנסת) מחוקק חוקים לאורם מכריעים בתי המשפט את דינם של הבאים לפניהם. על כל עבירה גם מוגדר בחוק סוג וטווח ענישה.
כאשר השופטים מכריעים אשמה הם אף נדרשים לקבוע גזר דין בטווח הקיים עפ"י חוק.
אנו, אזרחי מדינת ישראל- הנענים לחוקיה ומצפים להגנתה, מאמינים כי היושבים על כס המשפט עושים זאת ללא נטיית לב.
שלא תהיה הטיית דין.
לא פעם אני תמהה על עבריינים שמצליחים לסלול דרכם במדבר החוק הצחיח, לצאת לחופשי ובחסות ביה"מ להמשיך לסכן את הציבור.
אבל במקרים אלה ניתן לטפול את האשמה בגורמים אחרים מלבד מערכת המשפט היבשה, הפועלת עפ"י חוק.
אבל מתמיה, מכעיס, מקומם, מטרף, מייאש, לראות אנשים מורשעים בדין בגין עבירות- פדופיליה, אונס, גרימת מוות, גרימת נזק ועוד שגזר דינם לא הולם כלל את העבירה עליה נשפטו. במיוחד כאשר ברור שניתן להם העונש המינימלי על הרס חיי אחר.
ומה גרם לי לתהות בקול בעניין הצדק שאיננו?
אתמול התפרסם גזר הדין במשפטם של בני הזוג שדרסו את אמיר בלחסן, הפקירו אותו לגורלו והפכו אותו לצמח לשארית חייו.
3 שנים.
אתמול אף פורסם ששופטי המחוזי הפחיתו את עונשו של ראאד סאלח ל- 5 חודשי מאסר בגין יריקה על שוטר.
3 שנים קיבל זורק הנעל על בייניש.
נעל.
מוסדות המשפט בישראל שוכחים שעליהם לרדוף צדק והחלו לרדוף כבוד.שוטר אינו במעמד שופט.
אין דין יריקה כדין נעל.
וערך חיי אדם שווה לסולייה.
מוכרים כאן אנשים בעבור נעליים.
כל כך כל כך צודקת.
השבמחקאהבתי את הכותרת וכמובן את התוכן.