בשלב מסויים ביקש מהם לעצור במקום
ואילו הוא המשיך הלאה לבדו.
כעבור זמן שמעו תלמידיו בכי וצעקות מרות וניגשו לחפש את רבם.
ואז מרחוק זיהו אותו מטיח ראשו בגזע עץ וזועק ובוכה.
כדי לא לביישו נשארו מרחק מה ממנו.
אך כששב אליהם, לא יכלו לעצור בעד סקרנותם ושאלו אותו מה קרה.
ענה להם הבעש"ט כי חזה ברוח הקודש,
וזו סיפרה לו כי יבוא יום בו יהיו רבנים רבים מדי בישראל אשר יביאו לפילוג גדול בעם.
תשעה באב תש"ע.
כותרות העיתונים זועקות- חורבן בית. לא זה שהיה, אלא זה שצפוי...
הפעם על הפרק- סוגיית הגיור.
איך בכל שנה מחדש, כאשר מגיעים ליום זיכרון זה אנו מייצרים סיבות נוספות לריב, למדון
במקום לשתוק רגע יחד ולעשות הפקת לקחים.
לכל מגזר, לכל עדה, לכל קהילה, לכל שכונה, בכל בית כנסת- יש רב.
יש אשכנזי, ויש ספרדי, יש מחמיר ויש מתיר, יש חרדי, אורתודוכסי, ציוני, קונסרבטיבי, רפורמי ואפילו רבה.
תחת כל עץ רענן קם פה רב.
ואותו אחד בשבט לשונו מכה את הציבור, מטיף, על פיו יישק דבר ובהבל פיו יחליט מי לחיים ומי לאו.
הוא יורה לעדתו אורחות חייהם.
עד כדי כך שלעיתים מאבדת העדה את עצמה לדעת הרב.
אני נוטה להאמין שבפרקי אבות היתה הכוונה לאחד את הקהילה הגולה- שישמרו יחד על צביון דתי ולאומי, ולא יתבוללו. ואז נענו כולם לנבחר ציבור ברור אחד.
והיום ?
האין אנו מתהלכים כסומים לצלילי המטיבים לחלל?
רב ממך ישראל.
לא יהיו לך רבנים אחרים על פני.
ידע כל רב כי בן אנוש הוא ולא בוחן לב וכליות ואף לא נביא.
בקיא בכתובים, ועליו להשיא עצות ולא להכריז מלחמות.
וידע העם לבחון בתבונה את דברי רבו. אם כבר גזלנו לנו דעת, הבה ניטיב להשתמש בה.
והלוואי שתבוא העת בה יתפללו יחד רב ספרדי ורב אשכנזי,
ורב ציוני ירבץ עם רב חרדי
ויכתתו חרבותם לעטים, ולא ילמדו עוד מלחמה.
אז תבוא ישועה לישראל.
דברים כדורבנות!
השבמחקהרב אריאל בדיוק פרסם כתבה בה הוא נוהג קבוע להתפלל עם קהילות שונות בכוונה תחילה כדי לקרב לבבות.