ניגוד עניינים

קראתי השבוע בעיתון,
שבנו של מפקד תחנת משטרה בארץ נתפס בעבירה והובא לתחנת אביו לחקירה.
במהלך חקירתו, הגיע האב ( מפקד התחנה) במדים, וביקש מהחוקרים לסיים את חקירתם. ומהבלשים שעצרו אותו ביקש שימחקו את הדיווח על האירוע.

מכעיס. נכון?
לאן הגענו, ניגוד עניינים מטורף וכולם שותקים. איפה מח"ש?

אז זהו שלא.
זה לא קרה במשטרת ישראל, אבל זה קורה כל יום במערכת החינוך.

אני לא מצליחה להבין איך בני זוג לא רשאים לעבוד באותו מקום ואילו ילדי עובדים/ מורים / מנהלים לומדים בבתי הספר בהם הוריהם עובדים.
איך ניתן לאכוף תקנות, לטפל בבעיות משמעת, נוכחות, להקפיד על נהלים, לקיים ישיבות מורים כשאוזן ההורה השותף לצוות ואפילו מנהל אותו כרויה.
איך יכול אותו איש צוות לעשות את ההפרדה כשבנו מתלונן על המורה, ולא לדון את המורה לכף חובה?

ואחת כמה וכמה - מה יכול מנהל בי"ס לומר להורה שבנו לומד בבי"ס (ושבמקרה גם מחזיק בתיק החינוך ביישוב או אף מהווה ראש המועצה), כאשר הוא בא בדרישה או טענה?

וטרם התחלתי לדון במצוקות האישיות של התלמידים העולות מכך.
(גם התנהלות המשדרת שהמורים בכיס הקטן שלהם, היא מצוקה אישית בעיני).

ניגוד עניינים חמור מהמעלה הראשונה. וכולם מתעלמים.
איפה ועדת החינוך? משרד החינוך? ארגוני המורים?
זו לקות קשה. ושמישהו יתקין תקנות ראויות.

אם זה היה קורה במשטרת ישראל לא היינו שותקים. אבל בין כתלי בית ספרנו זה בסדר.

כפל מוסר. אבוי לנו שכך אנו מחנכים.

כיסוי ראש- סוטה או זונה...

נשואות דתיות טריות מבית ממלכתי דתי כשר, מתלבטות בתחילת דרכן באשר לכיסוי ראש.

סמל, לא נוח בכלל, מעיק לעיתים , שעליהן לשאת בגאון מעל מצחן ובכך להביע צניעות ולהכריז על היותן נשואות לאחד ואסורות על אחר.



מתלבטות.

בצר להן פונות לרב זה או אחר ומתייעצות, והנ"ל פוסק חד משמעית כי עפ"י פרשת סוטה ( במדבר ה)

והדיונים הרלוונטים במסכת הנ"ל חובה עליה ללכת עם כיסוי ראש , שלא תחשב סוטה.



ועל זה אני אומרת- נו באמת.

הכרעות של ממסד גברי שוביניסטי, שלוקח לו בעלות על האל. ( כן אני עצבנית...).



בפרשה עצמה כתוב מפורשות- פרע שער ראשה. מנהג שהיה נהוג גם אצל אבלים ומצורעים.

ובדיוני המשנה והתלמוד אף פורש- לסתור שיער ראש. כלומר משיער מסורק, נקי ומסודר יש לפרוע אותו.

לא מוזכר כלל כיסוי ראש בפרשה. מעניין , לא?

המטרה היתה לתת בה סימן שיבזה אותה ( באכדית בכלל נכתב לגלות חזה).

כמו השלכת נעל בעת חליצה כלפי גבר.

המטרה היא ביזוי שלו. סימלי, ולא שילך יחף בשארית חייו...



ועניין נוסף למחשבה- למען החושבים שכיסוי גוף מעיד על צניעות



כשתמר, כלתו של יהודה, ביקשה ללמדו לקח על שמנע ממנה ייבום מבנו שלה וביקש להותירה ערירית בבית אביה ( בראשית ל"ד). היא רצתה והשיגה את זרעו.

לאחר מות שוע אישתו, התחפשה לקדשה וישבה על הדרך בה עבר.

" ותכס בצעיף... ויראה יהודה ויחשבה לזונה, כי כיסתה פניה" (שם 15). ואכן בה אליה ושכב עימה ונולדו להם תאומים.

מתברר שהזונות היו מכסות ראשן !!!

כנראה, כדי לא לבזות עצמן בעיני סביבתן- שלא יזהו בהן את הקדשות שבצומת, כשהן יוצאות לקניות בשוק...







מעניין. לא?

עזרת נשים בבית כנסת - מיקרוקוסמוס למעמד האישה

את חגי תשרי ביליתי ברחבי הארץ בבתי כנסת שונים.
מאחורי פרגודים מסוגים שונים ( וילונות, חלונות אטומים- שקופים או צבעוניים, פרגודי עץ), על כיסא או בעמידה ( כי אין כיסא), לרוב בלי מזגן, לעיתים עם מאורר ( אם כי נדיר), עם או בלי ספר ( כי אין), תחת עיניים בוחנות כיסוי ראש ולבוש צנוע, ונזיפות של נשים אך בעיקר גברים על רעש והשתובבות הילדים.

אני חייבת להתוודות כי מאז בגרותי יש לי סלידה מבתי כנסת...

בילדותי זו היתה חוויה נפלאה.
היינו מסתובבים בכל רחבי בית כנסת,
אצל הגברים היו מחייכים מכל עבר, היינו תמיד עם סוכריות ( שהומטרו לעברנו בשמחות), או שהגניבו לנו במהלך התפילה.שותפים לבדיחות על מי שנרדם במהלך התפילה או זייף במזמור.
היו קורצים לנו בהסנפת הטבק וצוחקים כשהיינו מנסים גם, מסבירים לנו איך מגדלים לימון בבקבוק ערק, וקוראים לנו לקידוש שכלל גם ארוחה קלה.
אצל הנשים היו מלאימים לנו חלק מהסוכריות, אבל מפטמים אותנו בפירות, עוגיות ועוגות. היו מתפעלים מהגובה שלנו ומהחוכמה שהפגנו. ושם גם למדנו איך להתפלל תפילות אישיות ולנהל עם הקדוש ברוך הוא שיחות מלב אל לב.

בית כנסת היה חוויה עצומה. צוהר לקהילה. מתנ"ס.

למעשה בית כנסת בא להחליף את בית המקדש/ המזבחות, ולתת לעם מענה בעבודת ד'.
אין עוד קורבנות. רק תפילה. ( אם כי שימו לב שבשלושת הרגלים מקפידים ישראל לעשות מנגל ועשן הקורבן המתכלה עולה לשמיים. כן יש כאלה שעושים זאת גם בשבועות.).
ובתפוצות בעיקר הוא אכן היה מרכז קהילתי משגשג. המקום בו אני פוגש את כל הקהילה, מתעדכן, משתף נתמך ותומך.

בישראל בשנים האחרונות בתי הכנסת עברו מהפך.
וקובי אוז ניסח זאת יפה בשירו 'אלוקי' במזמורי נבוכים- המתינות הספרדית התחלפה בקנאות, קיצוניות.

כמה עצוב. זו כבר לא חוויה זה סיוט.
סרט אימה לילדים ונשים. לא לגברים.
הילדים כל הזמן ננזפים על הרעש, על חוסר הכבוד למקום ומגורשים לאימותיהם או החוצה בכלל והדלת נסגרת אחריהם. ואם הם נשארים בחצר- אז סוגרים גם את החלונות. ( אבל לגברים יש מזגן. אז לא נורא).

והנשים.
עזרת נשים בבית כנסת משקפת את מעמדנו בקהילה הרלוונטית ובכלל בחברה הישראלית.
מוקצית מחמת מיאוס.

מי אמר שתפילת אישה חשובה פחות? שאין לה זכות ליצור שיח עם אלוקיה.
למה אין לנשים כיסאות? או ספרים לתפילה? ולמה צריך להסתירן מאחורי חומות בצורות?

מה זה השטויות האלה?

הדרת נשים כאן מובילה לאיסור על הליכתן ברחובות של גברים וישיבה במושבי אוטובוס של גברים וכך הלאה.

בבית המקדש נשים וגברים התפללו יחד. ונשים אף הגיעו עד קודש הקודשים ( ראו ערך חנה, שמואל א', א).
היו חייבים להקפיד על טהרה. אבל לא היתה הדרה שלהן.

ולא רק על מעמד האישה היהודית אני זועקת כאן, אלא על העובדה שבעקבות כך מספר המתפללים בבתי הכנסת הולך ומתמעט. ובישראל יש בתי כנסת לא מעטים שמתקשים להשלים מניין.
ואיך זה קשור?
שגיאה גסה היא להדיר את רגלי הנשים והילדים מבית הכנסת.
התרבות היהודים אימצה ויצרה מנהגים שונים כדי למשוך את הילדים אליה- שמתוך שלא לשמה יבואו לבסוף לשמה ( טבילת הלחם בסוכר ברה"ש, סביבונים ומעות בחנוכה, משלוחי מנות בפורים, חיפוש האפיקומן, כוס אליהו ועוד ועוד).
כך היה גם בית כנסת.
זכריה בנבואות אחרית הימים מספר שרחובות ירושלים יהיו מלאים בילדים- בית כנסת חי הוא בית כנסת שיוצר לעצמו דור המשך. שמחבק אליו את הילדים.

והנשים? האישה היא עיקר הבית. היא המחנכת את ילדיה.
עזרת נשים צריכה להיות המפוארת והנוחה ביותר. על מנת שיבואו נשים עם ילדיהן יתפללו ויסעדו שם את רוחן .
נשים צריכות להיות מקובלות ומבוקשות בבתי הכנסת.

שגיאה גסה וחמורה עושים רבנים. הם מרחיקים ישראל מאלוקיו.

ומכאן אני קוראת לנשות ישראל- עשו מעשה.

דברו על כך עם הגברים בבית, התעקשו על מקומכן הראוי בבית הכנסת, בקשו שכשמוציאים ספר תורה ייגשו איתו גם אליכן, היו שותפות ומכריעות.

החזירו עטרה ליושנה.