יזכור עם ישראל

מזה שבוע מתנהל כאן שיח לא  מובן לי, לגבי הנוסח של  קריאת\ תפילת "יזכור" לחללי מערכות ישראל ונפגעי פעולות איבה.
רמטכ"לנו החדש (והוא אכן משכמו ומעלה) בחר להכריע בסוגייה שלא נודע כי היתה מדוברת כלל מזה עשור.
האם יפתח ה"יזכור" במילים-
"יזכור עם ישראל את בניו ובנותיו ..."
או
"יזכור האל את בניו ובנותיו...".


ולפני שאנו עוברים להצבעה בSMS , כמה מילים-
האמת שמעולם לא ידעתי שהיה ויכוח סביב הפתיח של קריאת יזכור. ואפילו לא ידעתי שהקריאה הנוכחית הוכתרה כחילונית בעוד זו שאושרה לאלתר נחשבת דתית.
ובואו נתעכב לרגע וננסה להבין מה מטרתה?




יום הזיכרון- למען יזכרו תושבי ישראל מי מגש הכסף שעליו מוגשת מדינת ישראל. לא?
אז מי צריך לזכור? בני האדם או ריבונו של עולם?


בשמואל ב' פרק ב דוד המלך סופד לשאול ויהונתן.
דוד קורא  " הצבי ישראל על במותיך חלל. איך נפלו גיבורים"
אל מי הוא קורא? "במותיך" של מי ?
אני אחטא כאן בגדול ואין לי גיבוי במחקרים ואצל פרשנים ובכל זאת אהיה סוררת- יש לי הצעה לקריאה אחרת-
נדמה לי שמתוך מודעות גמורה דוד משתמש כאן בכפל משמעות-
"צבי ישראל"- הוא לדעת פרשנים כינוי למלך עצמו (בין אם לתפארתו ובין אם הוא עצמו), ואת גופתו וגופת בנו מבקש דוד להניח על במות ישראל, לנגד עיני העם. ובקריאה המזעזעת- "הצבי ישראל" מבקש דוד מהעם להציב לנגד עיניו ועל במותיו את צבי ישראל.
ואם זה לא היה ברור אח"כ ממשיך דוד  וקורא אל בנות ישראל שיקוננו.
ובכלל לפני הקינה מוסיף המחבר ללמדנו שבקינתו ביקש דוד בכלל  "ללמד את בני יהודה קשת "(בנושא זה מעניין לשמוע את קריאתה המרהיבה של רוני מגידוב) - שיבינו איך להילחם.


ושוב יש כאן פנייה אל אנשים. לא לאל.


כלומר- הקריאה היא לעם. ולמרבה ההפתעה היושב במרומים כלל לא מוזכר בקינה.


וכאן מומלץ להיזכר במטרת הקינה-
נדמה לי שהסצנה ב"סוף העולם שמאלה" בה האם הגוססת מזמינה אל מיטת חוליה את המקוננות כדי לבחון את קינתן- בתוכנה וכנותה- מבהירה בהחלט את המטרה.
הקינה באה ללמד מי היה האדם בחייו. אנדרטה שכולה מילים. וככל שהיא מהללת, משבחת, כואבת, מייסרת, כנה- אמור הדבר להעיד על גדולתו של המת ועל האובדן לאנושות.


ועונש קשה מנשוא היא השכחה. בירמיהו כ"ב 18-19 מודיע ירמיהו ליהויקים המלך החוטא- שלא יספדו לו כלל. לא בני משפחתו ולא נתיניו. הוא לא יחסר לאף אדם!
לא ירצו לזכור אותו!


ושוב לסוגיית ה"יזכור".
במקרא הפנייה בקינות היא לבני האדם שיזכרו ויזכירו.
ונראה לי שנכון הדבר אם ביום שהוגדר לזכרון, אכן נקרא מחדש בכל פעם לציבור הגדול- לזכור.
לזכור את המחיר שאנו משלמים כדי להמשיך לחיות כאן מוגנים, לזכור את האובדן, לזכור את המשפחות שנותרו שכולות ולהזכיר את האנשים שלא מימשו חייהם עד תום.
ומריבונו של עולם, שיודע וזוכר מבלי שנאמר זאת במפורש,  אנחנו יכולים פשוט לבקש- שתהא נשמתם צרורה בצרור החיים ושיקומו לגורלם לקץ הימים (דניאל י"ב).


אמן.


(ועוד קטנה בהקשר- העובדה שהרבנים הצבאיים, המבקשים לדבר על תחיית המתים,  מזכירים בתפילת "אל מלא רחמים" את חזון העצמות היבשות מיחזקאל ל"ז - שהאל עצמו פירש כאלגוריה על תחיית העם ולא את דניאל י"ב שם יש נבואה על תחייית המתים, מתמיהה כשלעצמה).