אחשף כאן לרגע ואספר שלפי ההגדרות הגסות של תושבי הארץ, אני ומשפחתי משתייכים למגזר הממלכתי דתי.
אחת מבנותי סובלת מקשב וריכוז עם אימפולסיביות והיפראקטיביות (בעיה אורגנית נוירולוגית שהיא אינה אשמה בה).
הכיתות עמוסות (38 ילד), יש לא מעט מאובחנים עם קשב וריכוז ויש לקויי למידה אחרים וגם שילוב של חינוך מיוחד. המורים לא מצליחים להתמודד.
פעמים רבות יש צעקות של מורים בכיתות,
ולרב המורות מעדיפות לומר לתלמידים לפתוח חוברת בתחילת השיעור ולענות על X עמודים.
שיטת הוראה לא ראויה בעליל- לא ללקויי למידה ולא לכל אחד אחר.
לדאבוני מצוקה זו באה לידי ביטוי בעיקר ביסודיים (שם הכשרת המורים רדודה מאוד ואין ניפוי של מי שאינו מתאים) ולדעתי בממ"ד הבעיה חריפה יותר.
יש תחרות מטורפת להישגים בממ"ד.
כי הביקוש לבי"ס עולה על ההיצע.
אז התיכונים של הממ"ד ממיינים ומנפים את התלמידים הטובים להם, אלה הקלים להתמודדות- והתיכונים הנחשבים ביותר לא מקבלים אפילו לקויי למידה !!!
הם לא יודו בכך אך המציאות מוכיחה זאת.
ההיסטריה להישגים חילחלה ליסודיים (שהרי מי שממוצעו פחות מ- 90 לא יתקבל לתיכוני י-ם הנחשבים. זה נאמר במפורש באסיפות הורי ו' טרם פתיחת ההרשמה).
ואז כל מה שמעניין את המורים וההנהלה בממד זה ציונים.
הפרט חסר ערך.
שום מיומנויות, אסטרטגיות, ידע עולם , התנסויות, סוגיות חברתית (כבר למעלה מעשור מחנכות נכנסות עם מערכי 'כישורי חיים' ארכאים, שלא רלוונטים למציאות החברתית הדינמית בכיתה, בקהילה, בארץ ובעולם. ושהכל נאמר בהם על דרך האנלוגיה והמשל) , אין התייחסות לכישורי התלמיד באשר הוא- כלום.
(מבחני המיצב ועץ המדדים של משרד החינוך משקפים זאת באופן מזעזע הדורש ועדת חקירה.
תוצאות הממ"ד היסודי נמוכות לאין שיעור מהממלכתי, ויש לא מעט תלונות על היחס לפרט).
בחינוך הממלכתי (שרחוק מלהיות מושלם) זה לא כך.
ומן הראוי שהפיקוח על הממ"ד יתעורר ויקח דוגמה.
תיכונים ממלכתיים לא רשאים לנפות תלמידים על סמך ציונים או מצב סוציואקונומי (שנת לימודים בממד עולה להורים פי 5 עד 10 יותר מהממלכתי! ), יש בהם התייחסות לפרט ובין היתר לצורכי לקויי הלמידה.
אני מתביישת בחינוך הממ"ד שצמח אצלנו.
לא זו התורה שגדלתי עליה.
אני מרגישה שאני עושה עוול לבנותי הלומדות בממד, אבל הממלכתי לא הולם את דרך חיינו, אז מה נותר לי לעשות?
אחת מבנותי סובלת מקשב וריכוז עם אימפולסיביות והיפראקטיביות (בעיה אורגנית נוירולוגית שהיא אינה אשמה בה).
הכיתות עמוסות (38 ילד), יש לא מעט מאובחנים עם קשב וריכוז ויש לקויי למידה אחרים וגם שילוב של חינוך מיוחד. המורים לא מצליחים להתמודד.
פעמים רבות יש צעקות של מורים בכיתות,
ולרב המורות מעדיפות לומר לתלמידים לפתוח חוברת בתחילת השיעור ולענות על X עמודים.
שיטת הוראה לא ראויה בעליל- לא ללקויי למידה ולא לכל אחד אחר.
לדאבוני מצוקה זו באה לידי ביטוי בעיקר ביסודיים (שם הכשרת המורים רדודה מאוד ואין ניפוי של מי שאינו מתאים) ולדעתי בממ"ד הבעיה חריפה יותר.
יש תחרות מטורפת להישגים בממ"ד.
כי הביקוש לבי"ס עולה על ההיצע.
אז התיכונים של הממ"ד ממיינים ומנפים את התלמידים הטובים להם, אלה הקלים להתמודדות- והתיכונים הנחשבים ביותר לא מקבלים אפילו לקויי למידה !!!
הם לא יודו בכך אך המציאות מוכיחה זאת.
ההיסטריה להישגים חילחלה ליסודיים (שהרי מי שממוצעו פחות מ- 90 לא יתקבל לתיכוני י-ם הנחשבים. זה נאמר במפורש באסיפות הורי ו' טרם פתיחת ההרשמה).
ואז כל מה שמעניין את המורים וההנהלה בממד זה ציונים.
הפרט חסר ערך.
שום מיומנויות, אסטרטגיות, ידע עולם , התנסויות, סוגיות חברתית (כבר למעלה מעשור מחנכות נכנסות עם מערכי 'כישורי חיים' ארכאים, שלא רלוונטים למציאות החברתית הדינמית בכיתה, בקהילה, בארץ ובעולם. ושהכל נאמר בהם על דרך האנלוגיה והמשל) , אין התייחסות לכישורי התלמיד באשר הוא- כלום.
(מבחני המיצב ועץ המדדים של משרד החינוך משקפים זאת באופן מזעזע הדורש ועדת חקירה.
תוצאות הממ"ד היסודי נמוכות לאין שיעור מהממלכתי, ויש לא מעט תלונות על היחס לפרט).
בחינוך הממלכתי (שרחוק מלהיות מושלם) זה לא כך.
ומן הראוי שהפיקוח על הממ"ד יתעורר ויקח דוגמה.
תיכונים ממלכתיים לא רשאים לנפות תלמידים על סמך ציונים או מצב סוציואקונומי (שנת לימודים בממד עולה להורים פי 5 עד 10 יותר מהממלכתי! ), יש בהם התייחסות לפרט ובין היתר לצורכי לקויי הלמידה.
אני מתביישת בחינוך הממ"ד שצמח אצלנו.
לא זו התורה שגדלתי עליה.
אני מרגישה שאני עושה עוול לבנותי הלומדות בממד, אבל הממלכתי לא הולם את דרך חיינו, אז מה נותר לי לעשות?
