חוברות לימוד וספרי בגרויות תנ"ך- הוצאה מיותרת ושגיאה פדגוגית חמורה!!!!

מסתובבת בפורום שאלה מעניינת.

ספרי לימוד בתנ"ך.

לצד כל תוכנית לימודים חדשה שמפציעה צצים אביזרים אופנתיים מרשימים הקרויים בשם- ספרי הכנה לבגרות או חוברות לתלמיד. ונדמה שכבר שנים האמונים על הוראת התנ"ך לא מורים את התנ"ך עצמו אלא את גיבובי הספרים השונים.
אני עצמי למדתי אצל מורה שנכנסה בזמנו עם ספר אנקורי לכיתה ואותו פתחה כל שיעור לפנינו, וכולנו מכירים אישית גם את עמיתנו שלאורך התוכנית הקודמת דילגו עם "יואל גבע" לכיתות וחלקם אפילו הורו לתלמידיהם לקנותם. ואני לא רוצה חלילה להפלות את היסודי או החטיבה- אשר גם שם- לרב מלמדים מתוך חוברות צבעוניות. אבל לא בדיוק תנ"ך.
מורים רבים לא פותחים את ספר התנ"ך בכיתה.
ואם המורה חושש מפתיחת ספר הספרים מדוע שתלמידו יחוש אחרת?

בעיני ההוראה המפורשת של המפמ"ר הקודם להימנע כחוק מספרים המתיימרים להורות תנ"ך- היא הדיבר האחד עשר.

אז בואו ננסה רגע לברר מדוע המורה הישראלי למקרא חושש מהתנ"ך.

בראש ובראשונה צריכה להישאל השאלה- מה המטרה של בתי הספר בקניית ספרי לימוד. (ואולי מעניין ליצור שיח כזה לפני הכרעה בבי"ס עם צוות התנ"ך ). האם בעבור גיוון בשיעורים ? (אם כך ספריהם של וניצקי וגבע לא רלוונטים) האם בעבור הכנה לבגרות? ואם התשובה היא כן על השאלה השנייה- האם איננו סומכים על כישורי ההוראה שלנו? מה גורם לנו לברוח אל ספרי הכנה לבגרות?

 זו הוצאה מיותרת, ושגיאה פדגוגית חמורה בהוראת התנ"ך.

ואסביר-
1. למעשה בשליחה אל ספר הכנה לבגרות מבטל המורה את עצמו בפני הכיתה ומכריז על כך שאינו חיוני. מדוע שימשיכו תלמידים להופיע לשיעוריו ולהאזין לו? הכל בספר.
2. בהוראה דרך ספר הכנה לבגרות- אנו מצמצמים את הוראת המקצוע לבגרות בלבד- אין אקטואליזציה אצל פלורה בספרים, אין שירים וקטעי הגות שניתן לחבר, אין שיח ואין יצירת מחשבה. שינון בע"פ זו המטרה.
אין אפילו חיפוש משמעות הטקסט.
3. חד משמעית אני יכולה לומר שספרי הבגרות אינם מתאימים להוראת כיתות מב"ר, אתגר, לב, וגם לא ללקויי למידה. ( מורים בבי"ס שדרשו מתלמידי מב"ר לקנות את הספרים העידו שאף תלמיד לא פתח מעולם את הספר- אפילו לפני מבחנים !!!)
4. והפשע הגדול ביותר בעיני- שכך אנו שוללים מהם את התנ"ך עצמו!
    הם לא מתמצאים בו. ובעקיפין- זה גם מקשה עליהם בבגרות עצמה.
בהוראת מקרא אין שום צורך בספרי לימוד.
המקרא הוא הספר היחיד והטוב מכולם. הכל בו. אז למה לברוח ממנו.
בעיני זו הוצאה כלכלית מיותרת!!! (כמה עולה ספר? 100 ש"ח? כמה תלמידים?)

ואני חוזרת אל השאלה המרכזית שיש לברר- מדוע מבקשים אותם מורים את הספרים?

אני יודעת שבעבור מורים  לא מעטים זה כלי הכוונה בהוראת כיתה- על מה לתת דגש, איך להסביר, סיכום מקורות שונים של החומר. זה לגיטימי. להשתמש בזה כספר הדרכה למורה עצמו בבניית מערך. לגיטימי. (אם כי יש עזרים רבים ואמינים יותר)
אבל לא לשימוש התלמידים באופן גורף. ובאמת עדיף שההוצאות השונות יחזרו לספרי הדרכה למורים במקום לתלמידים.

אותה לקות יש בצילום החומר הלימודי לכיתה- למה לצלם? שיסכמו בשיעור! איפה החינוך לאחריות אישית שלהם? איזה אינטרס יש להם להופיע לשיעורים ?  (מה באמת אחוזי ההעדרות? או רמת התפקוד של התלמידים בכיתה? כל מורה צריך לברר היכן זה מתחבר לכישורי ההוראה שלו ולשיטות הלימוד)

דבר אחר שניתן לעשות- הוא להניח שני עותקים בספרייה.
ירצו התלמידים- ישתמשו. יקבלו הכל בכיתה- לא ישתמשו.

אני מאוד נחרצת בסוגייה.
ולטעמי השינוי מתחיל ברכזים! רכזי תנ"ך הטילו וטו על ספרים וחוברות לתלמידים.
לא בגלל שמבקשים מכם. אלא כיוון והספר עצמו יקר לכם כל כך.

קל זה לא יהיה. אבל הגיע הזמן למהפיכה.
מפו את הצוות שלכם- ותק, יחסי עבודה, קבלת מרות, ממי צפויה התנגדות ואיזה. ודאו שיש לכם גיבוי מההנהלה במקרה של התנגדות של אחד מאנשי הצוות.
האמינו בכך באופן מוחלט, ונהלו שיחה עם הצוות ('מה באמת הסיבה לקניית ספרי הכנה לבגרות?'). אולי מוטב לא להכריז ישר על הכוונות אלא דרך הבירור שלהם עם עצמם להגיע למסקנה.

ייתכן שדוקא צעד זה יוביל לבניית צוות מחדש (ברמה המקצועית). כיוון שאז תידרשו לישיבות שבועיות על תוכנית הלימודים החדשה, תרעננו תכנים, תחליטו על דגשים בהוראה. כ"א יבנה מערך בנושא ויעביר ליתר הצוות. תעלו חזרה את יוקרת המקצוע ואפילו תפתחו 5 יח"ל ( שמשרד החינוך מממן!!! והאוניברסיטאות החליטו שיקנה בונוס של 25 נק').

 העם דורש צדק חברתי. ואני מוסיפה-  מורי מקרא דורשים תנ"ך !!!

פתאום קם אדם בבוקר ומרגיש שהוא עם ומתחיל ללכת...

כבר יותר משבוע שאני מנסה להיזכר באירוע מקראי שמזכיר קצת את הנהירה ההמונית לרחובות בתביעה לצדק חברתי.
וכנראה שמעולם, קודם לכן, העם לא דרש צדק חברתי.
אז מה ? ייתכן שסוף סוף אנו לקראת בניית בית שלישי ולא חורבנו?

השנה , נוסף על מנהגי האבלות הסמליים מאז החורבן יצא עם ישראל מאז י"ז בתמוז לגור באוהלים.
והנה, אנחנו ימים ספורים לפני ט' באב. לוקחים את גורלנו בידינו- רב שקה יכול לדבר יהודית מעבר לחומה, נבוכדנצר יכול לשלוח את חילותיו ואפילו הרומאים מוזמנים- הפעם העם מכיר את הבעיות, יודע את השפה ודורש מהמנהיגות שתוציא החוצה את אוצרות המקדש,  תקיא את הנשיאים הסורחים ותדרוש את הדין מפרות הבשן.

אז אולי עלתה לי המחאה לראש, אבל לי נדמה שבאיחור של 2000-3000 שנה סוף סוף החליטו להקשיב לדברים של עמוס, ישעיה, ירמיהו ושות'. לא?
העם הוא כבר לא קובץ נעלמים ספונים בבתיהם אלא הולכי רגל עם משפחות ושלטים שזועקים את השאיפות שלהם למדינה מתוקנת.

המלעיזים מבטלים את המחאה, מנסים לצמצם אותה לאוכלוסייה עם כותרת, לברוח בטענה שהדרישות לא ממוקדות, שאין די כסף לממן אותן.
למעשה הם מבקשים לברוח ממענה ראוי והולם למצוקות מתמשכות.
נקווה שבזמן הקרוב אחד מנבחרי הציבור שלנו יגדל כושר הנהגה, תפיסת צדק חברתי וכישורי ביצוע- ונחזה בעינינו בבשורה שתצא מציון.

ועניין נוסף- לראשונה מזה אלפי שנים מגזרים שונים בעם מאוחדים !
והמחאה ראויה להערצה- בזמן שבכל העולם מפגינים מרימים אגרופים אצלנו מוחים עם שירים.
כנראה שגידלנו עם לתפארת.


השנה, בצום תשעה באב, נהיה רעבים ועצובים על חורבן הבית אבל אם תקווה בלב לבית חדש וטוב יותר.

בואו נדבר על ישיבות הסדר

בין שאר הדברים בהם מתעסקת התורה , היא בחרה לדון גם בחוקי מלחמה.

כידוע לכולנו החוק (דברים כ' 10-18) מבחין בין מלחמת רשות- אותה ישראל יוזמים על הערים הרחוקות מהם לבין מלחמת מצווה (חובה)- הנכפית על ישראל ואז על העם לחרף נפשו ללא הבדל עדה, מגזר וצבע עור ולהגן על המולדת ותושביה. כי אחרת נכחד.

יש לנו היסטוריה מתועדת של מעלה מחמשת אלפים שנה , המוכיחה שמלחמותינו לרב נועדו להגן על הבית. הישרדות.

למודי ניסיון חזרנו ממלחמת העולם השנייה. יתומים, שכולים, עריריים וייסדנו כאן קודם צבא ואח"כ מדינה.
שדמנו לא יהפוך להפקר.

צה"ל גדל, התפתח. הפך ארגון ממוסד עם ראייה לטווח רחוק.
הוא למד להכשיר באופן הטוב ביותר לוחמים- כדי שניטיב להתמודד עם כל צרה שלא תבוא.
הכשרת הלוחמים כוללת מסלול שאורכו למעלה משנה.
'המסלול' קיים- על מנת ליצור גיבוש, אחוות לוחמים ושותפות גורל, נאמנות אחד לשני, למדינה ולערכים אוניברסאליים.
כמובן שבמהלך ההכשרה הלוחמים נבחנים גם בחוסנם הפיסי והנפשי. מקבלים סקירה על אופני לחימה שונים, נשקים, בעלי היכולת ביחידות מזוהים ומוכוונים להתמקצעויות ייחודיות, עובדים איתם על כושר גופני , הם עוברים אימונים רבים ומפרכים וגם מתנסים בשטח.

בשנה וחצי הבאות הם יתרגלו את מה שלמדו וישרתו את המדינה בהכשרתם שרכשו בעמל רב והקרבה עילאית.


ולכן חורה לי מאוד,
       התרבות הקלוקלת של בני הישיבות.
               (במגזר הממלכתי דתי)


היום במגזר הממלכתי יש אחוז ניכר של בני נוער שטרם שירותם הצבאי ובנוסף עליו חותמים שנת שירות- למען החברה או הולכים למכינות קדם צבאיות. בנוסף על השירות הצבאי. אני מדגישה שוב.
סך הכל הם משרתים את מדינת ישראל- 4 שנים לפחות!


ומה עושים הביינישים בעשור האחרון?  מתחמקים משירות סדיר מלא ששאר האזרחים עושים.
                       
                      כן- בני ישיבות ההסדר מתחמקים משירות מלא !!!!


אני אסביר-
בתקופתי בן ישיבה היה משרת 3 שנים ולומד 3 שנים.
אך מזה עשור (אם לא יותר) הם התחרדו- הותר להם ללמוד כאוות נפשם (על חשבון מדינת ישראל) ולשרת שנה אחת בלבד.
לזכות רק במסלול ההכשרה ולהשתחרר לעתידם. הם לומדים, נישאים, מביאים לעולם ילדים,מוצאים עבודות- בזמן שבני הגיוס שלהם מחרפים נפשם על ג'בלאות המדינה. וצה"ל שהשקיע בהם מיטב כסף מתוך מחשבה אמיתית שיתרמו למאמץ המלחמתי כמו כולם- נותר עם תאוותו בידו.

אז על מה המהומה?
שצה"ל מסרב לגייס אתכם לטיס או יחידות מובחרות  אם אינכם חותמים כמו כולם על זמן השירות.
צביעות ורעות רוח מצדכם. לא?
די לנפנף בערכים היפים מהבית-
תעמדו מאחוריהם! תקיימו אותם הלכה למעשה!
שירות חובה (מצווה)  לא נופל משלוש שנים מלאות.


תלמדו מהחבר'ה במגזר הממלכתי. הם אפילו תורמים עוד.

יזכור עם ישראל

מזה שבוע מתנהל כאן שיח לא  מובן לי, לגבי הנוסח של  קריאת\ תפילת "יזכור" לחללי מערכות ישראל ונפגעי פעולות איבה.
רמטכ"לנו החדש (והוא אכן משכמו ומעלה) בחר להכריע בסוגייה שלא נודע כי היתה מדוברת כלל מזה עשור.
האם יפתח ה"יזכור" במילים-
"יזכור עם ישראל את בניו ובנותיו ..."
או
"יזכור האל את בניו ובנותיו...".


ולפני שאנו עוברים להצבעה בSMS , כמה מילים-
האמת שמעולם לא ידעתי שהיה ויכוח סביב הפתיח של קריאת יזכור. ואפילו לא ידעתי שהקריאה הנוכחית הוכתרה כחילונית בעוד זו שאושרה לאלתר נחשבת דתית.
ובואו נתעכב לרגע וננסה להבין מה מטרתה?




יום הזיכרון- למען יזכרו תושבי ישראל מי מגש הכסף שעליו מוגשת מדינת ישראל. לא?
אז מי צריך לזכור? בני האדם או ריבונו של עולם?


בשמואל ב' פרק ב דוד המלך סופד לשאול ויהונתן.
דוד קורא  " הצבי ישראל על במותיך חלל. איך נפלו גיבורים"
אל מי הוא קורא? "במותיך" של מי ?
אני אחטא כאן בגדול ואין לי גיבוי במחקרים ואצל פרשנים ובכל זאת אהיה סוררת- יש לי הצעה לקריאה אחרת-
נדמה לי שמתוך מודעות גמורה דוד משתמש כאן בכפל משמעות-
"צבי ישראל"- הוא לדעת פרשנים כינוי למלך עצמו (בין אם לתפארתו ובין אם הוא עצמו), ואת גופתו וגופת בנו מבקש דוד להניח על במות ישראל, לנגד עיני העם. ובקריאה המזעזעת- "הצבי ישראל" מבקש דוד מהעם להציב לנגד עיניו ועל במותיו את צבי ישראל.
ואם זה לא היה ברור אח"כ ממשיך דוד  וקורא אל בנות ישראל שיקוננו.
ובכלל לפני הקינה מוסיף המחבר ללמדנו שבקינתו ביקש דוד בכלל  "ללמד את בני יהודה קשת "(בנושא זה מעניין לשמוע את קריאתה המרהיבה של רוני מגידוב) - שיבינו איך להילחם.


ושוב יש כאן פנייה אל אנשים. לא לאל.


כלומר- הקריאה היא לעם. ולמרבה ההפתעה היושב במרומים כלל לא מוזכר בקינה.


וכאן מומלץ להיזכר במטרת הקינה-
נדמה לי שהסצנה ב"סוף העולם שמאלה" בה האם הגוססת מזמינה אל מיטת חוליה את המקוננות כדי לבחון את קינתן- בתוכנה וכנותה- מבהירה בהחלט את המטרה.
הקינה באה ללמד מי היה האדם בחייו. אנדרטה שכולה מילים. וככל שהיא מהללת, משבחת, כואבת, מייסרת, כנה- אמור הדבר להעיד על גדולתו של המת ועל האובדן לאנושות.


ועונש קשה מנשוא היא השכחה. בירמיהו כ"ב 18-19 מודיע ירמיהו ליהויקים המלך החוטא- שלא יספדו לו כלל. לא בני משפחתו ולא נתיניו. הוא לא יחסר לאף אדם!
לא ירצו לזכור אותו!


ושוב לסוגיית ה"יזכור".
במקרא הפנייה בקינות היא לבני האדם שיזכרו ויזכירו.
ונראה לי שנכון הדבר אם ביום שהוגדר לזכרון, אכן נקרא מחדש בכל פעם לציבור הגדול- לזכור.
לזכור את המחיר שאנו משלמים כדי להמשיך לחיות כאן מוגנים, לזכור את האובדן, לזכור את המשפחות שנותרו שכולות ולהזכיר את האנשים שלא מימשו חייהם עד תום.
ומריבונו של עולם, שיודע וזוכר מבלי שנאמר זאת במפורש,  אנחנו יכולים פשוט לבקש- שתהא נשמתם צרורה בצרור החיים ושיקומו לגורלם לקץ הימים (דניאל י"ב).


אמן.


(ועוד קטנה בהקשר- העובדה שהרבנים הצבאיים, המבקשים לדבר על תחיית המתים,  מזכירים בתפילת "אל מלא רחמים" את חזון העצמות היבשות מיחזקאל ל"ז - שהאל עצמו פירש כאלגוריה על תחיית העם ולא את דניאל י"ב שם יש נבואה על תחייית המתים, מתמיהה כשלעצמה).

המדריך להורי המתבגר הדתי

היום התפרסמה ידיעה מעניינת בעיתונות-
מכון פוע"ה הוציא לאור "מדריך להורי המתבגר הדתי".

בחוברת, הנקראת "המתבגר בציבור הדתי, מדריך הלכתי מעשי", מובאים כמה מקורות לשאלות הקשות שבהן נתקלים הורים ומחנכים. הרב מנחם בורשטיין, ראש המכון ואחד הרבנים המובילים בתחום, אף העז ונתן תשובות. "בכל הקשור לגילוי מיניות אצל ילדים, מה שנכון אצל המומחים החילונים לא תמיד תקף אצל הדתיים", מסביר בורשטיין.

אחת השאלות הבוערות נוגעת ביציאה מהארון. "כשילד אומר את זה צריך להבין שייתכן שבתוך שלוש דקות הוא עומד להתאבד", מבהיר בורשטיין. "אם ההורה יגיב בחריפות ויאמר משהו כמו 'אתה לא הבן שלי!', זוהי סכנת נפשות. דבר ראשון הוא צריך לדעת שאתה אוהב אותו, ואתה אבא שלו. אחר כך להתחיל לדבר על בירורים וטיפולים".

סיטואציה קשה אחרת שבה נתקלים הורים וילדיהם הדתיים נוגעת לאוננות וליחסים. בהקשר זה יש לאנשי פוע"ה המלצה מפתיעה. "בעבר סברתי שיש צורך לעשות שיחות בין ההורים לילדים אבל ראיתי שההכנה של ההורים חלשה", אומר הרב בורשטיין. "כדאי שהאם תדבר עם בתה, שכן היא מסבירה לה דברים אינפורמטיביים כמו המחזור. לעומת זאת, לגברים אני אומר לא לעשות שיחות כאלו ולדאוג שמערכת החינוך תעשה זאת. כך אחוז הטעויות יהיה נמוך יותר".  (מכון פוע"ה)

אני חייבת להודות שזה העלה חיוך על פני. חיוך עצוב.

כבר תקופה ארוכה אני מסתובבת עם תחושה קשה שהמגזר הדתי יודע לחנך בנות לצניעות , אבל לרב אין שמץ של מושג אין לדון בענייני מין. עד כדי כך ששוכחים ללמד את הבנים שליטה עצמית.

קיימת מבוכה ואפילו בורות רבה- והשתיקה הגדולה הקיימת מביאה לא פעם לקורבנות.

וכמה מגוחך הדבר.

אפילו ספר הספרים לא הסתיר דבר-

הרי שיר השירים הוא הדרכה מינית טרום נישואים. הדרכת כלות!

עצמו עיניים לרגע ודמיינו קבוצת נשים, מכל הגילאים- סבתא רבה צלולה וחדת לשון הפורמת את צמות השיבה הארוכות שנים שלה, למרגלות הכרים הרחבים יושבות בנותיה- אימהות, דודות מערבבות חינה בכדי חרס ונכדותיה בתולות צעירות הסורקות את שער הפחם הארוך שלהן. ולידן אחיותיהן- נערות וילדות שמביטות בסקרנות ומנסות לפענח את מילות הצופן הגורמות לצחוקי עונג ואנחות.

יחד, כולן, ארבע דורות באוהל האדום. בין חומות ירושלים. קבוצת נשים מגובשת, שבין מריטת שפם לסידור גבות מספרות בחיוך על הזוגיות שלהן; על התיאבון המיני של הגבר לו נישאו, על חסרונות הגברים, ממליצות איך לרכך את ליבו של הגבר, איך לפתות במילים או באוכל- וקולות הצחוק הרמים עולים כניגון נעים.

כמו "סיפור כתוב במניפה".

ובאותה קבוצת נשים יושבת כלה מיועדת, מייחלת ליום בו תוכל לצעוד עם בחיר ליבה בשווקים ולשוב איתו יחד אל אותו הבית ואותה המיטה. " שחורה אני ונאווה" אומרת היא לנשים המקיפות אותה, ומגוללת לפניהן את ייסורי אהבתה. את השיחות הגנובות עם בחיר ליבה... ואז כל אחת מהנשואות מעניקה לה מנסיונה "דודי לי בין שדי ילין" אומרת האחת, "בצילו חמדתי וישבתי" עונה לה בחיוך חברתה וממשיכה "ופריו מתוק לחכי".

ומתייסרת הכלה "סמכוני באשישות רפדוני בתפוחים, כי חולת אהבה אני !".

ומדי פעם מבהירה הסבתא רבה, שלא יטעו לחשוב אחרת חלילה- "השבעתי אתכן בנות ירושלים" היושבות כאן איתי "אם תעירו ואם תעוררו את האהבה עד שתחפץ"- המימוש רק אחרי הנישואין...

נתתי דרור לדמיוני, אך נדמה לי שפרופ' זקוביץ טען שזוהי שירת נשים מובהקת. אני רק ציירתי בצבעים.

רבים גדולים וחכמים תהו איך שירה אירוטית כל כך השתרבבה לה אל הספר המקודש ביותר.

זו גדולתו של המקרא- הוא מקיף מכל עבר את הווי חיינו, לא מסתיר דבר. מטוב ועד רע.

ומין ומיניות הם חלק בטבע האדם. ובהמשכיות הגזע האנושי בכלל.

כמה עצוב שדורות על גבי דורות מתעקשים להישאר עיוורים לתכנים אלו במקרא- ואז אימהות מסוגלות לתת רק מידע אינפורמטיבי על המחזור ולאבות, מכון פוע"ה ממליץ כלל לא לדבר עם בניהם- כי אחוז הטעויות שלהם גדול... ואז נשארים הדברים בידי מערכת החינוך הממלכתי דתי.

האם שם הם באמת יודעים לדבר על כך? האם מוסדות שמסרבים לראות את שה"ש במערומיו ומטיפים בטירוף לאלגוריה מסוגלים מנטלית לחנך דור שיחיה בשלום בגופו ?

אז אולי מזל שלראשונה יצאה חוברת הדרכה...

נחשת הנחושת והרופאים השובתים

אני לא יודעת אם שמתם לב, אבל בשבועות האחרונים הרפואה הציבורית שובתת לסירוגין.
נראה שכבר קשה לעקוב אחר השובתים- מורים, ההסתדרות הכללית, פרקליטות המדינה, עובדים סוציאלים ועכשיו תור הרופאים.

מעניין לראות שהרופא היחיד במקרא הוא האל. הוא זה שממית ומחיה.
הוא אל, ולכן רק בכוחו לרפא. אבל טרם אעמיק דיון בנושא מעניין זה- נחזור רגע לימינו אנו- למציאות המאתגרת בה אנו חיים. מעמד הרופאים כיום.

לא בטוח שמאבק הרופאים באמת לגיטימי !

לפחות לא כל מה שחרטו בדם החולים על דגלם.
כאשר אנו מעיינים בספר במדבר כ"א אנו מוצאים סיפור מעניין; לאחר שהעניש האל את בני ישראל (על הוצאת דיבה) דרך הכשות הנחשים, ביקש ממשה ליצור מטה נחושת של נחש- שכל המביט בעיניו יבריא "והביט אל נחש הנחושת וחי"(במדבר כ"א 9).

כל יום מגיעים מאות "נשוכים" אל קופות החולים ובתי החולים בארץ. מסיבות שונות ולעיתים משונות מטוב ועד רע.

ואחרי מאבק מיגע בטפסים שונים, תשלומי 'התחייבות', לקיחת מדדים אצל האחות הם מגיעים לבסוף מותשים, יגעים, חוששים, לחוצים ועצבנים אל הרופא.

מתברר שמרבית הרופאים (ותסלחו לי) לא יודעים כלום.


הכל בגדר השערה, ונכון עד שיוכח אחרת. עד הסבב הבא בו ישנו את דעתם...


אם הזדמן החולה לבית החולים בשעת בוקר סבירה, אזי סביר שיראה רופא בכיר או רופא שהתייעץ עם בכיר במקום. לעומת זאת- אם הגיע אותו אומלל בשעת לילה, רחמינו עליו- כיוון שיתקל במתמחה עולל עייף, מנוצל ויגע.


התבלבלתם? אני אסביר-


גם ברפואה הציבורית קיימת היררכיה. בתי החולים מלאים במתמחים שלא ישנים ימים שלמים ומועסקים בתנאי עבדות בזמן שהבכירים מרחפים בין המחלקות לייעוצי שר"פ.


מעשה שהיה כך היה- לא מזמן אושפז חבר יקר בהדסה עין כרם.


בMRI ראו כתם ולא היה ברור האם זה גידול או דלקת. החליטו על ביופסיה. חלוקים לבנים רבים פקדו את מיטתו. ההיררכיה לא היתה ברורה למטופל ובני משפחתו, וגם לא טרחו להסביר מה הממצאים או הבדיקות הצפויות. כשהוחלט על ביופסיה ביקשה אישתו לברר מי יערוך את הניתוח. בתחילה אמרו לה שיהיה זה מנהל המחלקה הנוירוכירורגית. אך יום לפני הניתוח הובהר לה שאין זה בטוח. הגיע אותו בכיר לפניה והסביר שינתח מי שיהיה זמין באותה העת, ואם היא מעוניינת שיהא זה הוא היא יכולה להבטיח זאת רק בדרך אחת- שר"פ. וכיוון שבעלה יקר לה מכל מיהרה להפקיד מעל 70,000 ש"ח (כן, כן, כן !) במשרד השר"פ של הדסה.






ועכשיו שאלה- למי נראה הדבר הגיוני?






מילא שחלוקים לבנים רבים ונטולי שם חולפים על פניו של חולה ומשפחתו מבלי לתת את הדעת שאנוש מוטל לפניהם- גוף חולה ובאותו מחיר גם נשמה ! אבל איך ייתכן שהרפואה הפרטית התערבבה לה בביזוי גמור בציבורית. על שעות עבודתו בהדסה מקבל הרופא הבכיר שכר- ובאותו זמן מקדם גם את עסקיו הפרטיים- במקום שיש לו לקוחות 'החרדים לבריאותם' בשפע.


תופרד לאלתר הרפואה הפרטית מהציבורית. רופא שרוצה לעבוד במגזר הפרטי לא ייתכן שיהיה מועסק בציבורי במקביל.


יש כאן ניגוד עניינים טהור וניצול מעמד !!!!! שערו בנפשכם שקצין משטרה מכהן יציע את שירותיו במהלך עבודתו כחוקר פרטי. תובע בפרקליטות שבאותו זמן ייצג עבריינים שהמדינה תובעת.


מה קורה כאן?


ולא רק זה- לא ייתכן שהמתמחים יעבדו בשכר רעב, משמרת של 26 שעות רצופות ויותר, בלי השגחה של רופא בכיר במקום.

יש להגביל את שעות המשמרות שלהם בחקיקה ל- 12 שע'.

ולדרוש בכל שעה משעות היום רופא בכיר נוכח בתורנות. כן- שגם בכירים יתנו תורנויות (ככל שמתקדמים בדרגות האחריות גדולה יותר. לא?)

וכמובן- להעלות את שכר המתמחים. והם בלבד! הבכירים מבקשים להרוויח מן ההפקר. התלוש שלהם משביע רצון.

בחזרה לנחש הנחושת- מקץ ימים גילה חזקיהו כי אותו סמל הפך אל בפני עצמו, ולכן השחית אותו. כי לא תעשה לך כל פסל ומסיכה ולנו אל יחיד עושה שמים וארץ (מלכים ב', י"ח 4).

אכן מצבה של הרפואה הציבורית ומתמחיה רע. רע מאוד.

אך בין בכירי הרופאים בארץ יש המתהדרים לשאת בגאון את נחש הנחושת .
מעניין לראות כי אין רופא בשר ודם במקרא כולו.


מעניין שסמל הרפואה הוא אותו נחושתן שהפך אליל...
מן הראוי שיזכור כל רופא את מקומו ואת עצם היותו אנוש ולא יתהדר כאל.

מאבק המתמחים הוא עלה התאנה של הרפואה הציבורית. נדרש טיפול מקיף בתחלואיה.

זה נחש הנחושת שהגיע הזמן להכרית.

וכמו שהיתה אומרת סבתי רחל עליה השלום- רק שלא ניפול בידיים שלהם...

אל בונה אותי

השבוע, אחרי יציאת מצריים, חזרתי שוב אל דבריו של יחזקאל בחזון העצמות היבשות.

" ...והיתה עלי יד ד'. אותה זרוע נטויה שהוציאה אותנו ממצרים

ויוציאני ברוח ד' ויניחני בתוך הבקעה, והיא מלאה עצמות...
והנה רבות מאוד על פני הבקעה והנה יבשות מאוד...
(יחזקאל ל"ז, 1-14)

התחיינה העצמות האלה ?

היום, יום השואה תשע"א 2011, נדמה ששאלה זו מלווה אותנו משחר ההיסטוריה שלנו כעם.

בן ציון ופרומה אלבוני ז"ל, סבא וסבתא שלי, הגיעו והכירו בארץ אחרי ששרדו את השואה באירופה. על סיפונה של אקסודוס- יציאת אירופה, עלה בן- ציון בלי רכוש ובלי אף בן משפחה אחד- אפילו עצמות יבשות לא נותרו.

על אותו סיפון עלתה פרומה לבית וכטל, כדי להשיג 'סרטיפיקטים' מהמנדט למי שנותר ממשפחתה.

עצם אל עצם בדרך, קרמו גידים, בשר ועור, ועל אדמת ישראל נפח בהם האל רוח.

הקים אותם מקיברותם והעלה אותם אל אדמתם.

אתמול התכנסו 1.5 מליון מאמינים בכיכר הותיקן כדי לעבור שלב נוסף אל הגדרת 'קדוש' ליוחנן פאולוס השני, האפיפיור הקודם.

צריך להוכיח ששמו נקשר בשני ניסים וחמש שנים ממותו.

כפי שמבהירה פרשת השבוע הזה, אנחנו כבר קדושים בחיינו.

מזה דורי דורות אנו קדושים. קדושים מעונים.

מעמד קשה מנשוא. הדורש מאיתנו בדיקה יסודית חוזרת ונשנית בציציותינו. ומביא עלינו סבל נורא.

והנס הוא בקיומנו.

כשדרך סבי, עליו השלום, על קרקע ישראל שאלו אותו לשמו- במקום החליט לבנות מעצמותיו עתיד חדש, במקום שמו הישן הכריע כי מעתה יהיה שם משפחתו- אלבוני- אל בונה אותי.

ותקרבו עצמות, עצם אל עצמו...גידים ובשר עלה ויקרם עליהם עור...

ויחיו ויעמדו על רגליהם. חיל גדול מאוד מאוד.

לזכרם של בן ציון ופרומה אלבוני

ולעילוי נשמת בני משפחותיהם שנרצחו

ושעצמותיהם לא נמצאו מעולם