היום התפרסמה ידיעה מעניינת בעיתונות-
מכון פוע"ה הוציא לאור "מדריך להורי המתבגר הדתי".
אז אולי מזל שלראשונה יצאה חוברת הדרכה...
מכון פוע"ה הוציא לאור "מדריך להורי המתבגר הדתי".
בחוברת, הנקראת "המתבגר בציבור הדתי, מדריך הלכתי מעשי", מובאים כמה מקורות לשאלות הקשות שבהן נתקלים הורים ומחנכים. הרב מנחם בורשטיין, ראש המכון ואחד הרבנים המובילים בתחום, אף העז ונתן תשובות. "בכל הקשור לגילוי מיניות אצל ילדים, מה שנכון אצל המומחים החילונים לא תמיד תקף אצל הדתיים", מסביר בורשטיין.
אחת השאלות הבוערות נוגעת ביציאה מהארון. "כשילד אומר את זה צריך להבין שייתכן שבתוך שלוש דקות הוא עומד להתאבד", מבהיר בורשטיין. "אם ההורה יגיב בחריפות ויאמר משהו כמו 'אתה לא הבן שלי!', זוהי סכנת נפשות. דבר ראשון הוא צריך לדעת שאתה אוהב אותו, ואתה אבא שלו. אחר כך להתחיל לדבר על בירורים וטיפולים".
סיטואציה קשה אחרת שבה נתקלים הורים וילדיהם הדתיים נוגעת לאוננות וליחסים. בהקשר זה יש לאנשי פוע"ה המלצה מפתיעה. "בעבר סברתי שיש צורך לעשות שיחות בין ההורים לילדים אבל ראיתי שההכנה של ההורים חלשה", אומר הרב בורשטיין. "כדאי שהאם תדבר עם בתה, שכן היא מסבירה לה דברים אינפורמטיביים כמו המחזור. לעומת זאת, לגברים אני אומר לא לעשות שיחות כאלו ולדאוג שמערכת החינוך תעשה זאת. כך אחוז הטעויות יהיה נמוך יותר". (מכון פוע"ה)
אני חייבת להודות שזה העלה חיוך על פני. חיוך עצוב.
כבר תקופה ארוכה אני מסתובבת עם תחושה קשה שהמגזר הדתי יודע לחנך בנות לצניעות , אבל לרב אין שמץ של מושג אין לדון בענייני מין. עד כדי כך ששוכחים ללמד את הבנים שליטה עצמית.
קיימת מבוכה ואפילו בורות רבה- והשתיקה הגדולה הקיימת מביאה לא פעם לקורבנות.
וכמה מגוחך הדבר.
אפילו ספר הספרים לא הסתיר דבר-
הרי שיר השירים הוא הדרכה מינית טרום נישואים. הדרכת כלות!
עצמו עיניים לרגע ודמיינו קבוצת נשים, מכל הגילאים- סבתא רבה צלולה וחדת לשון הפורמת את צמות השיבה הארוכות שנים שלה, למרגלות הכרים הרחבים יושבות בנותיה- אימהות, דודות מערבבות חינה בכדי חרס ונכדותיה בתולות צעירות הסורקות את שער הפחם הארוך שלהן. ולידן אחיותיהן- נערות וילדות שמביטות בסקרנות ומנסות לפענח את מילות הצופן הגורמות לצחוקי עונג ואנחות.
יחד, כולן, ארבע דורות באוהל האדום. בין חומות ירושלים. קבוצת נשים מגובשת, שבין מריטת שפם לסידור גבות מספרות בחיוך על הזוגיות שלהן; על התיאבון המיני של הגבר לו נישאו, על חסרונות הגברים, ממליצות איך לרכך את ליבו של הגבר, איך לפתות במילים או באוכל- וקולות הצחוק הרמים עולים כניגון נעים.
כמו "סיפור כתוב במניפה".
ובאותה קבוצת נשים יושבת כלה מיועדת, מייחלת ליום בו תוכל לצעוד עם בחיר ליבה בשווקים ולשוב איתו יחד אל אותו הבית ואותה המיטה. " שחורה אני ונאווה" אומרת היא לנשים המקיפות אותה, ומגוללת לפניהן את ייסורי אהבתה. את השיחות הגנובות עם בחיר ליבה... ואז כל אחת מהנשואות מעניקה לה מנסיונה "דודי לי בין שדי ילין" אומרת האחת, "בצילו חמדתי וישבתי" עונה לה בחיוך חברתה וממשיכה "ופריו מתוק לחכי".
ומתייסרת הכלה "סמכוני באשישות רפדוני בתפוחים, כי חולת אהבה אני !".
ומדי פעם מבהירה הסבתא רבה, שלא יטעו לחשוב אחרת חלילה- "השבעתי אתכן בנות ירושלים" היושבות כאן איתי "אם תעירו ואם תעוררו את האהבה עד שתחפץ"- המימוש רק אחרי הנישואין...
נתתי דרור לדמיוני, אך נדמה לי שפרופ' זקוביץ טען שזוהי שירת נשים מובהקת. אני רק ציירתי בצבעים.
רבים גדולים וחכמים תהו איך שירה אירוטית כל כך השתרבבה לה אל הספר המקודש ביותר.
זו גדולתו של המקרא- הוא מקיף מכל עבר את הווי חיינו, לא מסתיר דבר. מטוב ועד רע.
ומין ומיניות הם חלק בטבע האדם. ובהמשכיות הגזע האנושי בכלל.
כמה עצוב שדורות על גבי דורות מתעקשים להישאר עיוורים לתכנים אלו במקרא- ואז אימהות מסוגלות לתת רק מידע אינפורמטיבי על המחזור ולאבות, מכון פוע"ה ממליץ כלל לא לדבר עם בניהם- כי אחוז הטעויות שלהם גדול... ואז נשארים הדברים בידי מערכת החינוך הממלכתי דתי.
האם שם הם באמת יודעים לדבר על כך? האם מוסדות שמסרבים לראות את שה"ש במערומיו ומטיפים בטירוף לאלגוריה מסוגלים מנטלית לחנך דור שיחיה בשלום בגופו ?
אז אולי מזל שלראשונה יצאה חוברת הדרכה...
