קוראי הנאלמים

הובא לידיעתי כי הרשומות האחרונות היו משמימות בפני חלק.

אכן, לא עסקתי בענייני דיומא אלא במערכים גרידא.
זו התמודדות ראשונה עם תוכנית הלימודים החדשה.
אשמח לשיח בנושא- על מנת להחכים, ואשמח גם להיות לעזר.

נראה לי שאמשיך מצד אחד במערכים ומצד שני בנבואות.

מה דעתכם?

ברית בין הבתרים

מוצאי יום כיפור תשע"א. גמר חתימה טובה לכל בית ישראל.


בכל שנה מחדש אנו נאספים יחד ( כמעט כולם) להכות על חטאים ולהתחייב מחדש לפני האל עפ"י ברית שנחתמה לפני שנים.


ברית זו בבראשית ט"ו היא השנייה מאז בריאת העולם (הראשונה היא הברית עם נח בראשית ט' 13 לאחר המבול),

וגם בה, כמו בראשונה, האל הוא המתחייב בפני האדם.


פרק זה מגיע אחרי שהגיע אברם לכנען ( בראשית י"ב), ירד מצרימה בשל רעב, גורש משם לאחר שקיבל בחזרה את אחותו שרי, וחזר לכנען עם רכוש רב. אח"כ נפרדו דרכיו של לוט אחיינו ושלו כיוון והרועים שלהם לא היטיבו לחיות יחד בארץ, אברם הציע להתחלק בה- לוט פנה לסדום, ד' חוזר על הבטחותיו לאברם וזה משיב לו נאמנות בצורת מזבח באלוני ממרא. בהמשך ( שם י"ד) אנו עדים למלחמה באזור, בה אברם לוקח חלק ויוצא כאשר ידו על העליונה ( ועל הדרך מציל את לוט). וכנראה בשל כך פרק ט"ו מתחיל במילים :"אחר הדברים האלה".


בתוכנית הלימודים הוא הפרק השני בנושא האבות.

כלומר-
אחרי שחזינו בלכתו של אברם אל הלא נודע ובצדדים שונים באישיותו אנו עדים לברית שד' מתחייב בה לפניו (כמו מול נח).
בפרק זה ככל הנראה יש שתי התגלויות שונות לאברם.
1-6 ד' מתגלה לאברם במחזה- בחזיון, במראה.
(כאן מומלץ לעצור ולשאול את התלמידים כיצד ד' מתגלה אל בני האדם? בחזיון, בחלום ובקול.)
ד' מזכיר לאברם כי אין לו מה לחשוש כיוון והוא משמש לו מגן ואף ירבה שכרו.
אברם, בלי להתבייש או להתבלבל, מטיח באל את כעסו (?) וטוען כי לשכר שינתן לו אין ערך כל עוד אין לו בנים משלו, שהרי עפ"י חוקי המזה"ק ילך לעבדו הבכיר- אליעזר מדמשק.

מעניין לראות שאברם בא בדרישות וטרוניות לאל.
בתשובה לוקח אותו ד' לספור כוכבים ומבטיח לו שיהיה לו יורש שיצא ממעיו. ובסיכומו של עניין ( עד ימינו אנו) זרעו יהיה רב משניתן לספור. עם שלם.

האל, בוחן לב וכליות רואה שאברם נחה דעתו מתשובה זו והוא מאמין אמונה שלמה. והוא מחשיב זאת לזכות.

בהתגלות השנייה (7-21) האל פונה לאברם ומזכיר לו כי הוא וזרעו יירשו את כל הארץ.
שוב, בלי בושה , מבקש אברם הוכחה, הסכם משפטי, שהדברים יהיו ברורים.
זה גודל האמונה? אברם- בכיר מאמיני ד' דורש הוכחה למעשה. מפתיע? לא ממש אם נזכרים שאברם סך הכל אנושי...
רבונו של עולם לא לוקח זאת אישית ומוכן להתחייב בפני אברם במושגי הברית המקובלים במזה"ק: ללכת בין הבתרים.

הוא מבקש מאברם שיביא 4/5 בע"ח (שבדיעבד יתבררו לנו ככשרים לקורבנות ד'): עגלה, עז, איל בני שלוש שנים ותר ( אתמצת ואגיד- יונה) וגוזל. יש הטוענים שהתור הינו הגוזל ואז יש לנו ארבעה בע"ח.
את הגדולים אברם נדרש לבתר במרכזם ולהניח המחצית האחת של גופם מול המחצית השנייה. את הגוזל קשה לבתר ולכן , כנראה, לא נעשה הדבר. בזמן שהוא מחכה לד', מנסה העיט ( טורף) לעוט על הפגרים אך אברם מרחיקו ( רמז לגורלו העתידי של מפר הברית...). ואז כשתרדמה נופלת עליו עובר האל בדמות תנור עשן ולפיד אש ( מזכיר קצת את יציאת מצריים?) בין הבתרים.

במזה"ק האמינו במאגיה. ( גם היום ניתן לראות זאת. מומלץ ללכת למוזיאון ארצות המקרא בבירה ולבקר בתערוכה בנושא). למילה, לברכה, לקללה היה כוח אדיר.
המתחייב בברית עבר בין בתרי הבהמות כאומר- שאם יפר את ההתחייבות יהפוך להיות כאחד הפגרים וגופתו תהא מאכל לעופות השמים.

האל במעמד זה אף נותן נבואה לאברם:
הוא מבטיח לו שימות בשיבה טובה, אך מבהיר כי התחייבותו לירושת הארץ ע"י זרעו של אברם תהא רק מדור רביעי, כי לא שלם עוון האמורי. ד' שופט בצדק. הוא לא יכול לגרש את האמורי מהקרקע עד שזה יחטא דיו.
ובינתיים- זרעו של אברם יהיו גרים בארץ לא להם, שם יהיו עבדים ויעברו עינויים קשים.
ומקץ 400 שנה ( מספר לא ברור בפרשנות. יש אומרים מימי יצחק) יזכו להגיע ולרשת את הארץ וישובו ברכוש גדול ( כמו אברם שירד מצרימה וחזר ברכוש גדול?). ואז יעניש האל גם את המשעבד האכזר.

התלמידים בוהים פעורי פה כאשר הם מבינים שזו העבדות במצרים, וכי היא אינה עונש אלא היתה ידועה מראש.
הם מתקשים לקבל זאת שלא כגמול, או התגלגלות היסטורית כפי שנראה בסוף בראשית ותחילת שמות.

ואז, אחרי שמסבירים מהי סיבתיות כפולה והיסטוריוסופיה (סביב ההתייחסות השונה לעבדות במצרים),
ניתן לנהל דיון נפלא על הסיבה הנעלמת לעבדות והעינויים מלבד עוון האמורי.

"מדוע רבונו של עולם שלח אותנו להתענות במצריים?" ואם כבר אז כבר- "למה היתה שואה?"

כמובן שאין מענה ברור בעניין זה. ונבצר מאיתנו להבין.
אך ייתכן שבלי זה לא היינו מתגבשים לכדי עם.
הרי מרגע שרבו צאצאי יעקב, הרים כל אחד מהבנים שבט משלו וחי לעצמו.
כמו החיים בתפוצות, אני מניחה שגם במצריים היו הם אזרחים בני דת אברהם, לא בטוח שהיו בקיאים ממש בשורשיהם ואולי אף היתה התבוללות. עד שהגיע פרעה עם לב אבן וחששות כנים והחליט להפליא בהם נחת זרועו.
אז נזכרו כולם כי רב ביניהם הדומה על השונה, וכי הם זרעו של אברהם ואי שם יש להם ארץ. ( אז כנראה גם צימחנו תודעת קורבנות ותסמינים מתאימים ואנו נוטים להתגבש בעיתות עינוי ומצוקה...). כשרע לנו אנו נזכרים להיות יחד.
וכשהיינו מוכנים, התגלה לפנינו האל במלוא כוחו , היכה את אויבנו, כפי שהבטיח, והוביל אותנו לארץ המובטחת.
היינו כמעט ראויים. לפחות דור אח"כ.
העבדות והשמד במצרים היו השואה הראשונה. מהמחיר הנוראי ששילמנו בשנייה חזרנו לזהותנו הקולקטיבית כעם וקיבלנו גם מדינה. הגינות היא לא סוגייה שעולה בהקשר זה. אין עליה דיון. אך ברור שזה היה ידוע מראש.
הראשונה- כתובה לפנינו בבראשית ט"ו 13. השנייה? תבדקו בדברי אחד העם, הרצל ואחרים בני דורם. מחריד להיוודע עד כמה הם נשאו דברי נביאים.

וכך היום, ארבעת אלפים ומשהו שנים אחרי ברית בין הבתרים, נתכנסנו כולנו יחד להכות על חטאים, לייחל לשנה טובה, לחתימה טובה. כיחידים וכעם.
זה אחד המועדים הבודדים שנותרו שאנחנו שותפים כולנו (מעטים לא) בחווית זהות אחת.
אפילו שאין מקדש, ואין ארון ברית, והכהן הגדול לא הולך לכפר, קשור ברגלו, על העדה כולה.
אפילו שכל אחד מאיתנו, בדרכו שלו- נושא תפילה, מחמיר או מקל בעינוי.

ביום עינוי זה אנו כולנו יחד, ובאותה שעה ממש - שומעים את קול השופר מיחלים שיתקיימו בנו ברכות האבות.

לך לך. מביתך, מאחיך, מהוריך אל ביה"ס אשר אראך...

והנה התחילה לה שנה חדשה.

מקצתנו אספו מחדש כוחות, ילדים וסנדוויצ'ים לתיקים ויצאו להרביץ תורה ולתקן עולם.

השנה שלחתי בת בכורה אל בין זרועותיה של מערכת החינוך הפורמלית- הווה אומר :

" שלום כיתה א' ".

כאן המקום להסביר ולהתנצל בפני קוראי הנאלמים על היעלמותי המסתורית. כן, גם אני בתקופת הסתגלות.

שעות מספר אחרי ששילחתי את בכורתי אל כיתתה התחלתי ללמד את תוכנית הלימודים החדשה בתנ"ך, ולפי החלטה צוותית ( שאיני מסכימה איתה) פרצתי בהוראת ניסיונו הראשון של אברם (בראשית י"ב).

רבונו של עולם פנה לראשונה אל אברם, וציווה עליו לקום וללכת.

לעזוב את כל המוכר, הידוע, הנוח- את הארץ שנולדת בה, המולדת אליה אתה מחובר בנימי נפשך, את בית אביך להשאיר מאחור על אף רגשותיך בעניין, לאסוף הכל וללכת אל הלא- נודע.

אכן, האל אף מציע גמול מרשים בתמורה ( ולכן היו שאמרו שרות המואבייה היתה צדיקה ממנו. שלא היתה לה התגלות, ולא הובטח לה גמול מלבד ייסורים ובכל זאת התגיירה לתוך ישראל והלכה אחרי חמותה הערירית ופרנסה אותה).

וכך יוצא לו אברם באמונה עיוורת ומוחלטת בד' , אל עבר הלא- נודע.

כשסיימתי ללמד, חשבתי לעצמי פתאום כמה דומה נסיונו זה של אברם להליכה בפעם הראשונה לכיתה א'.

מזל שלא התחלתי בהוראת סיפור העקידה...

קריאה מעמיקה בבראשית י"ב חושפת לפנינו את מורכבות דמותו של אברם.

מרבית דתות העולם הפכו את אבותיהם/ נביאיהם למשולים לאלים.

כאשר קוראים את סיפורי ההגיוגרפיה השונים של בודהה, מוחמד, ישו ועוד, מגלים שהם היו נעלים יותר מבני האדם על פני הקרקע, עד שייחסו להם כוחות ומעמד של אל.

במקרא זה שונה. אבותינו נחשפים על תכונותיהם הטובות יותר ומגרעותיהם הנעימות פחות.

מצד אחד אברם הוא התגלמות האמונה הכנה והטהורה באל.

אך כאשר ממשיכים לחלקו השני של הפרק ( פס' 10-20) עולה דמות שונה לחלוטין-

במצרים הוא מתגלה כפחדן החושש לחייו ומתחבא מאחורי גב אישתו ואף מרוויח מקורבנה.

הוא מבקש ממנה להעלים בפני פרעה את האמת , כי היא נשואה לו ולומר שאחותו היא.

אז ייתכן שהיו אחים מאותו אב ( אם כי פרק כ' סיפור אבימלך נראה כערוך על מנת להשיב על בעיות העולות בפרק זה), ואכן הטרמינולוגיה קיימת ( "אחותי כלה" שיר השירים ד' 9, ה1), אך כוונתו אינה נסתרת. הוא חושף את אישתו ופרעה לניאוף, על מנת להינצל בעצמו. ופרעה, התמים במקרה זה, אף נענש עקב כך בנגעים.

ומעל הכל- לאן נעלמה האמונה העיוורת באל? למה לא פנה אליו לבקשת סיוע או עצה?

שני סיפורים אלה , המשובצים במופתיות אחד לצד השני באים להראות לנו כי אבי האומה אינו מושלם.

להיפך- הוא רחוק מכך.

ולמה?

כדי שנסיק מסקנות.

אברהם אינו אל. יש אל אחד בלבד.

אברהם אנושי. לא מושלם.

וכך גם צאצאיו- העם שיצא ממנו. אנו לא מושלמים. וכדאי שנזכור ונפנים זאת.

וכיוון שכך- אנו נדרשים לחשבון נפש והכאה על חטאינו כשנדרש.

( העם האחרון שטען לשלמות רצח אחרים, ראו ערך 'שואה') .

תחל שנה וברכותיה- חתימה טובה לכל בית ישראל.

ולכל המעוניין- דודו ברק כתב את "לך לך" שהפרברים ביצעו.