ניגוד עניינים

קראתי השבוע בעיתון,
שבנו של מפקד תחנת משטרה בארץ נתפס בעבירה והובא לתחנת אביו לחקירה.
במהלך חקירתו, הגיע האב ( מפקד התחנה) במדים, וביקש מהחוקרים לסיים את חקירתם. ומהבלשים שעצרו אותו ביקש שימחקו את הדיווח על האירוע.

מכעיס. נכון?
לאן הגענו, ניגוד עניינים מטורף וכולם שותקים. איפה מח"ש?

אז זהו שלא.
זה לא קרה במשטרת ישראל, אבל זה קורה כל יום במערכת החינוך.

אני לא מצליחה להבין איך בני זוג לא רשאים לעבוד באותו מקום ואילו ילדי עובדים/ מורים / מנהלים לומדים בבתי הספר בהם הוריהם עובדים.
איך ניתן לאכוף תקנות, לטפל בבעיות משמעת, נוכחות, להקפיד על נהלים, לקיים ישיבות מורים כשאוזן ההורה השותף לצוות ואפילו מנהל אותו כרויה.
איך יכול אותו איש צוות לעשות את ההפרדה כשבנו מתלונן על המורה, ולא לדון את המורה לכף חובה?

ואחת כמה וכמה - מה יכול מנהל בי"ס לומר להורה שבנו לומד בבי"ס (ושבמקרה גם מחזיק בתיק החינוך ביישוב או אף מהווה ראש המועצה), כאשר הוא בא בדרישה או טענה?

וטרם התחלתי לדון במצוקות האישיות של התלמידים העולות מכך.
(גם התנהלות המשדרת שהמורים בכיס הקטן שלהם, היא מצוקה אישית בעיני).

ניגוד עניינים חמור מהמעלה הראשונה. וכולם מתעלמים.
איפה ועדת החינוך? משרד החינוך? ארגוני המורים?
זו לקות קשה. ושמישהו יתקין תקנות ראויות.

אם זה היה קורה במשטרת ישראל לא היינו שותקים. אבל בין כתלי בית ספרנו זה בסדר.

כפל מוסר. אבוי לנו שכך אנו מחנכים.

כיסוי ראש- סוטה או זונה...

נשואות דתיות טריות מבית ממלכתי דתי כשר, מתלבטות בתחילת דרכן באשר לכיסוי ראש.

סמל, לא נוח בכלל, מעיק לעיתים , שעליהן לשאת בגאון מעל מצחן ובכך להביע צניעות ולהכריז על היותן נשואות לאחד ואסורות על אחר.



מתלבטות.

בצר להן פונות לרב זה או אחר ומתייעצות, והנ"ל פוסק חד משמעית כי עפ"י פרשת סוטה ( במדבר ה)

והדיונים הרלוונטים במסכת הנ"ל חובה עליה ללכת עם כיסוי ראש , שלא תחשב סוטה.



ועל זה אני אומרת- נו באמת.

הכרעות של ממסד גברי שוביניסטי, שלוקח לו בעלות על האל. ( כן אני עצבנית...).



בפרשה עצמה כתוב מפורשות- פרע שער ראשה. מנהג שהיה נהוג גם אצל אבלים ומצורעים.

ובדיוני המשנה והתלמוד אף פורש- לסתור שיער ראש. כלומר משיער מסורק, נקי ומסודר יש לפרוע אותו.

לא מוזכר כלל כיסוי ראש בפרשה. מעניין , לא?

המטרה היתה לתת בה סימן שיבזה אותה ( באכדית בכלל נכתב לגלות חזה).

כמו השלכת נעל בעת חליצה כלפי גבר.

המטרה היא ביזוי שלו. סימלי, ולא שילך יחף בשארית חייו...



ועניין נוסף למחשבה- למען החושבים שכיסוי גוף מעיד על צניעות



כשתמר, כלתו של יהודה, ביקשה ללמדו לקח על שמנע ממנה ייבום מבנו שלה וביקש להותירה ערירית בבית אביה ( בראשית ל"ד). היא רצתה והשיגה את זרעו.

לאחר מות שוע אישתו, התחפשה לקדשה וישבה על הדרך בה עבר.

" ותכס בצעיף... ויראה יהודה ויחשבה לזונה, כי כיסתה פניה" (שם 15). ואכן בה אליה ושכב עימה ונולדו להם תאומים.

מתברר שהזונות היו מכסות ראשן !!!

כנראה, כדי לא לבזות עצמן בעיני סביבתן- שלא יזהו בהן את הקדשות שבצומת, כשהן יוצאות לקניות בשוק...







מעניין. לא?

עזרת נשים בבית כנסת - מיקרוקוסמוס למעמד האישה

את חגי תשרי ביליתי ברחבי הארץ בבתי כנסת שונים.
מאחורי פרגודים מסוגים שונים ( וילונות, חלונות אטומים- שקופים או צבעוניים, פרגודי עץ), על כיסא או בעמידה ( כי אין כיסא), לרוב בלי מזגן, לעיתים עם מאורר ( אם כי נדיר), עם או בלי ספר ( כי אין), תחת עיניים בוחנות כיסוי ראש ולבוש צנוע, ונזיפות של נשים אך בעיקר גברים על רעש והשתובבות הילדים.

אני חייבת להתוודות כי מאז בגרותי יש לי סלידה מבתי כנסת...

בילדותי זו היתה חוויה נפלאה.
היינו מסתובבים בכל רחבי בית כנסת,
אצל הגברים היו מחייכים מכל עבר, היינו תמיד עם סוכריות ( שהומטרו לעברנו בשמחות), או שהגניבו לנו במהלך התפילה.שותפים לבדיחות על מי שנרדם במהלך התפילה או זייף במזמור.
היו קורצים לנו בהסנפת הטבק וצוחקים כשהיינו מנסים גם, מסבירים לנו איך מגדלים לימון בבקבוק ערק, וקוראים לנו לקידוש שכלל גם ארוחה קלה.
אצל הנשים היו מלאימים לנו חלק מהסוכריות, אבל מפטמים אותנו בפירות, עוגיות ועוגות. היו מתפעלים מהגובה שלנו ומהחוכמה שהפגנו. ושם גם למדנו איך להתפלל תפילות אישיות ולנהל עם הקדוש ברוך הוא שיחות מלב אל לב.

בית כנסת היה חוויה עצומה. צוהר לקהילה. מתנ"ס.

למעשה בית כנסת בא להחליף את בית המקדש/ המזבחות, ולתת לעם מענה בעבודת ד'.
אין עוד קורבנות. רק תפילה. ( אם כי שימו לב שבשלושת הרגלים מקפידים ישראל לעשות מנגל ועשן הקורבן המתכלה עולה לשמיים. כן יש כאלה שעושים זאת גם בשבועות.).
ובתפוצות בעיקר הוא אכן היה מרכז קהילתי משגשג. המקום בו אני פוגש את כל הקהילה, מתעדכן, משתף נתמך ותומך.

בישראל בשנים האחרונות בתי הכנסת עברו מהפך.
וקובי אוז ניסח זאת יפה בשירו 'אלוקי' במזמורי נבוכים- המתינות הספרדית התחלפה בקנאות, קיצוניות.

כמה עצוב. זו כבר לא חוויה זה סיוט.
סרט אימה לילדים ונשים. לא לגברים.
הילדים כל הזמן ננזפים על הרעש, על חוסר הכבוד למקום ומגורשים לאימותיהם או החוצה בכלל והדלת נסגרת אחריהם. ואם הם נשארים בחצר- אז סוגרים גם את החלונות. ( אבל לגברים יש מזגן. אז לא נורא).

והנשים.
עזרת נשים בבית כנסת משקפת את מעמדנו בקהילה הרלוונטית ובכלל בחברה הישראלית.
מוקצית מחמת מיאוס.

מי אמר שתפילת אישה חשובה פחות? שאין לה זכות ליצור שיח עם אלוקיה.
למה אין לנשים כיסאות? או ספרים לתפילה? ולמה צריך להסתירן מאחורי חומות בצורות?

מה זה השטויות האלה?

הדרת נשים כאן מובילה לאיסור על הליכתן ברחובות של גברים וישיבה במושבי אוטובוס של גברים וכך הלאה.

בבית המקדש נשים וגברים התפללו יחד. ונשים אף הגיעו עד קודש הקודשים ( ראו ערך חנה, שמואל א', א).
היו חייבים להקפיד על טהרה. אבל לא היתה הדרה שלהן.

ולא רק על מעמד האישה היהודית אני זועקת כאן, אלא על העובדה שבעקבות כך מספר המתפללים בבתי הכנסת הולך ומתמעט. ובישראל יש בתי כנסת לא מעטים שמתקשים להשלים מניין.
ואיך זה קשור?
שגיאה גסה היא להדיר את רגלי הנשים והילדים מבית הכנסת.
התרבות היהודים אימצה ויצרה מנהגים שונים כדי למשוך את הילדים אליה- שמתוך שלא לשמה יבואו לבסוף לשמה ( טבילת הלחם בסוכר ברה"ש, סביבונים ומעות בחנוכה, משלוחי מנות בפורים, חיפוש האפיקומן, כוס אליהו ועוד ועוד).
כך היה גם בית כנסת.
זכריה בנבואות אחרית הימים מספר שרחובות ירושלים יהיו מלאים בילדים- בית כנסת חי הוא בית כנסת שיוצר לעצמו דור המשך. שמחבק אליו את הילדים.

והנשים? האישה היא עיקר הבית. היא המחנכת את ילדיה.
עזרת נשים צריכה להיות המפוארת והנוחה ביותר. על מנת שיבואו נשים עם ילדיהן יתפללו ויסעדו שם את רוחן .
נשים צריכות להיות מקובלות ומבוקשות בבתי הכנסת.

שגיאה גסה וחמורה עושים רבנים. הם מרחיקים ישראל מאלוקיו.

ומכאן אני קוראת לנשות ישראל- עשו מעשה.

דברו על כך עם הגברים בבית, התעקשו על מקומכן הראוי בבית הכנסת, בקשו שכשמוציאים ספר תורה ייגשו איתו גם אליכן, היו שותפות ומכריעות.

החזירו עטרה ליושנה.

קוראי הנאלמים

הובא לידיעתי כי הרשומות האחרונות היו משמימות בפני חלק.

אכן, לא עסקתי בענייני דיומא אלא במערכים גרידא.
זו התמודדות ראשונה עם תוכנית הלימודים החדשה.
אשמח לשיח בנושא- על מנת להחכים, ואשמח גם להיות לעזר.

נראה לי שאמשיך מצד אחד במערכים ומצד שני בנבואות.

מה דעתכם?

ברית בין הבתרים

מוצאי יום כיפור תשע"א. גמר חתימה טובה לכל בית ישראל.


בכל שנה מחדש אנו נאספים יחד ( כמעט כולם) להכות על חטאים ולהתחייב מחדש לפני האל עפ"י ברית שנחתמה לפני שנים.


ברית זו בבראשית ט"ו היא השנייה מאז בריאת העולם (הראשונה היא הברית עם נח בראשית ט' 13 לאחר המבול),

וגם בה, כמו בראשונה, האל הוא המתחייב בפני האדם.


פרק זה מגיע אחרי שהגיע אברם לכנען ( בראשית י"ב), ירד מצרימה בשל רעב, גורש משם לאחר שקיבל בחזרה את אחותו שרי, וחזר לכנען עם רכוש רב. אח"כ נפרדו דרכיו של לוט אחיינו ושלו כיוון והרועים שלהם לא היטיבו לחיות יחד בארץ, אברם הציע להתחלק בה- לוט פנה לסדום, ד' חוזר על הבטחותיו לאברם וזה משיב לו נאמנות בצורת מזבח באלוני ממרא. בהמשך ( שם י"ד) אנו עדים למלחמה באזור, בה אברם לוקח חלק ויוצא כאשר ידו על העליונה ( ועל הדרך מציל את לוט). וכנראה בשל כך פרק ט"ו מתחיל במילים :"אחר הדברים האלה".


בתוכנית הלימודים הוא הפרק השני בנושא האבות.

כלומר-
אחרי שחזינו בלכתו של אברם אל הלא נודע ובצדדים שונים באישיותו אנו עדים לברית שד' מתחייב בה לפניו (כמו מול נח).
בפרק זה ככל הנראה יש שתי התגלויות שונות לאברם.
1-6 ד' מתגלה לאברם במחזה- בחזיון, במראה.
(כאן מומלץ לעצור ולשאול את התלמידים כיצד ד' מתגלה אל בני האדם? בחזיון, בחלום ובקול.)
ד' מזכיר לאברם כי אין לו מה לחשוש כיוון והוא משמש לו מגן ואף ירבה שכרו.
אברם, בלי להתבייש או להתבלבל, מטיח באל את כעסו (?) וטוען כי לשכר שינתן לו אין ערך כל עוד אין לו בנים משלו, שהרי עפ"י חוקי המזה"ק ילך לעבדו הבכיר- אליעזר מדמשק.

מעניין לראות שאברם בא בדרישות וטרוניות לאל.
בתשובה לוקח אותו ד' לספור כוכבים ומבטיח לו שיהיה לו יורש שיצא ממעיו. ובסיכומו של עניין ( עד ימינו אנו) זרעו יהיה רב משניתן לספור. עם שלם.

האל, בוחן לב וכליות רואה שאברם נחה דעתו מתשובה זו והוא מאמין אמונה שלמה. והוא מחשיב זאת לזכות.

בהתגלות השנייה (7-21) האל פונה לאברם ומזכיר לו כי הוא וזרעו יירשו את כל הארץ.
שוב, בלי בושה , מבקש אברם הוכחה, הסכם משפטי, שהדברים יהיו ברורים.
זה גודל האמונה? אברם- בכיר מאמיני ד' דורש הוכחה למעשה. מפתיע? לא ממש אם נזכרים שאברם סך הכל אנושי...
רבונו של עולם לא לוקח זאת אישית ומוכן להתחייב בפני אברם במושגי הברית המקובלים במזה"ק: ללכת בין הבתרים.

הוא מבקש מאברם שיביא 4/5 בע"ח (שבדיעבד יתבררו לנו ככשרים לקורבנות ד'): עגלה, עז, איל בני שלוש שנים ותר ( אתמצת ואגיד- יונה) וגוזל. יש הטוענים שהתור הינו הגוזל ואז יש לנו ארבעה בע"ח.
את הגדולים אברם נדרש לבתר במרכזם ולהניח המחצית האחת של גופם מול המחצית השנייה. את הגוזל קשה לבתר ולכן , כנראה, לא נעשה הדבר. בזמן שהוא מחכה לד', מנסה העיט ( טורף) לעוט על הפגרים אך אברם מרחיקו ( רמז לגורלו העתידי של מפר הברית...). ואז כשתרדמה נופלת עליו עובר האל בדמות תנור עשן ולפיד אש ( מזכיר קצת את יציאת מצריים?) בין הבתרים.

במזה"ק האמינו במאגיה. ( גם היום ניתן לראות זאת. מומלץ ללכת למוזיאון ארצות המקרא בבירה ולבקר בתערוכה בנושא). למילה, לברכה, לקללה היה כוח אדיר.
המתחייב בברית עבר בין בתרי הבהמות כאומר- שאם יפר את ההתחייבות יהפוך להיות כאחד הפגרים וגופתו תהא מאכל לעופות השמים.

האל במעמד זה אף נותן נבואה לאברם:
הוא מבטיח לו שימות בשיבה טובה, אך מבהיר כי התחייבותו לירושת הארץ ע"י זרעו של אברם תהא רק מדור רביעי, כי לא שלם עוון האמורי. ד' שופט בצדק. הוא לא יכול לגרש את האמורי מהקרקע עד שזה יחטא דיו.
ובינתיים- זרעו של אברם יהיו גרים בארץ לא להם, שם יהיו עבדים ויעברו עינויים קשים.
ומקץ 400 שנה ( מספר לא ברור בפרשנות. יש אומרים מימי יצחק) יזכו להגיע ולרשת את הארץ וישובו ברכוש גדול ( כמו אברם שירד מצרימה וחזר ברכוש גדול?). ואז יעניש האל גם את המשעבד האכזר.

התלמידים בוהים פעורי פה כאשר הם מבינים שזו העבדות במצרים, וכי היא אינה עונש אלא היתה ידועה מראש.
הם מתקשים לקבל זאת שלא כגמול, או התגלגלות היסטורית כפי שנראה בסוף בראשית ותחילת שמות.

ואז, אחרי שמסבירים מהי סיבתיות כפולה והיסטוריוסופיה (סביב ההתייחסות השונה לעבדות במצרים),
ניתן לנהל דיון נפלא על הסיבה הנעלמת לעבדות והעינויים מלבד עוון האמורי.

"מדוע רבונו של עולם שלח אותנו להתענות במצריים?" ואם כבר אז כבר- "למה היתה שואה?"

כמובן שאין מענה ברור בעניין זה. ונבצר מאיתנו להבין.
אך ייתכן שבלי זה לא היינו מתגבשים לכדי עם.
הרי מרגע שרבו צאצאי יעקב, הרים כל אחד מהבנים שבט משלו וחי לעצמו.
כמו החיים בתפוצות, אני מניחה שגם במצריים היו הם אזרחים בני דת אברהם, לא בטוח שהיו בקיאים ממש בשורשיהם ואולי אף היתה התבוללות. עד שהגיע פרעה עם לב אבן וחששות כנים והחליט להפליא בהם נחת זרועו.
אז נזכרו כולם כי רב ביניהם הדומה על השונה, וכי הם זרעו של אברהם ואי שם יש להם ארץ. ( אז כנראה גם צימחנו תודעת קורבנות ותסמינים מתאימים ואנו נוטים להתגבש בעיתות עינוי ומצוקה...). כשרע לנו אנו נזכרים להיות יחד.
וכשהיינו מוכנים, התגלה לפנינו האל במלוא כוחו , היכה את אויבנו, כפי שהבטיח, והוביל אותנו לארץ המובטחת.
היינו כמעט ראויים. לפחות דור אח"כ.
העבדות והשמד במצרים היו השואה הראשונה. מהמחיר הנוראי ששילמנו בשנייה חזרנו לזהותנו הקולקטיבית כעם וקיבלנו גם מדינה. הגינות היא לא סוגייה שעולה בהקשר זה. אין עליה דיון. אך ברור שזה היה ידוע מראש.
הראשונה- כתובה לפנינו בבראשית ט"ו 13. השנייה? תבדקו בדברי אחד העם, הרצל ואחרים בני דורם. מחריד להיוודע עד כמה הם נשאו דברי נביאים.

וכך היום, ארבעת אלפים ומשהו שנים אחרי ברית בין הבתרים, נתכנסנו כולנו יחד להכות על חטאים, לייחל לשנה טובה, לחתימה טובה. כיחידים וכעם.
זה אחד המועדים הבודדים שנותרו שאנחנו שותפים כולנו (מעטים לא) בחווית זהות אחת.
אפילו שאין מקדש, ואין ארון ברית, והכהן הגדול לא הולך לכפר, קשור ברגלו, על העדה כולה.
אפילו שכל אחד מאיתנו, בדרכו שלו- נושא תפילה, מחמיר או מקל בעינוי.

ביום עינוי זה אנו כולנו יחד, ובאותה שעה ממש - שומעים את קול השופר מיחלים שיתקיימו בנו ברכות האבות.

לך לך. מביתך, מאחיך, מהוריך אל ביה"ס אשר אראך...

והנה התחילה לה שנה חדשה.

מקצתנו אספו מחדש כוחות, ילדים וסנדוויצ'ים לתיקים ויצאו להרביץ תורה ולתקן עולם.

השנה שלחתי בת בכורה אל בין זרועותיה של מערכת החינוך הפורמלית- הווה אומר :

" שלום כיתה א' ".

כאן המקום להסביר ולהתנצל בפני קוראי הנאלמים על היעלמותי המסתורית. כן, גם אני בתקופת הסתגלות.

שעות מספר אחרי ששילחתי את בכורתי אל כיתתה התחלתי ללמד את תוכנית הלימודים החדשה בתנ"ך, ולפי החלטה צוותית ( שאיני מסכימה איתה) פרצתי בהוראת ניסיונו הראשון של אברם (בראשית י"ב).

רבונו של עולם פנה לראשונה אל אברם, וציווה עליו לקום וללכת.

לעזוב את כל המוכר, הידוע, הנוח- את הארץ שנולדת בה, המולדת אליה אתה מחובר בנימי נפשך, את בית אביך להשאיר מאחור על אף רגשותיך בעניין, לאסוף הכל וללכת אל הלא- נודע.

אכן, האל אף מציע גמול מרשים בתמורה ( ולכן היו שאמרו שרות המואבייה היתה צדיקה ממנו. שלא היתה לה התגלות, ולא הובטח לה גמול מלבד ייסורים ובכל זאת התגיירה לתוך ישראל והלכה אחרי חמותה הערירית ופרנסה אותה).

וכך יוצא לו אברם באמונה עיוורת ומוחלטת בד' , אל עבר הלא- נודע.

כשסיימתי ללמד, חשבתי לעצמי פתאום כמה דומה נסיונו זה של אברם להליכה בפעם הראשונה לכיתה א'.

מזל שלא התחלתי בהוראת סיפור העקידה...

קריאה מעמיקה בבראשית י"ב חושפת לפנינו את מורכבות דמותו של אברם.

מרבית דתות העולם הפכו את אבותיהם/ נביאיהם למשולים לאלים.

כאשר קוראים את סיפורי ההגיוגרפיה השונים של בודהה, מוחמד, ישו ועוד, מגלים שהם היו נעלים יותר מבני האדם על פני הקרקע, עד שייחסו להם כוחות ומעמד של אל.

במקרא זה שונה. אבותינו נחשפים על תכונותיהם הטובות יותר ומגרעותיהם הנעימות פחות.

מצד אחד אברם הוא התגלמות האמונה הכנה והטהורה באל.

אך כאשר ממשיכים לחלקו השני של הפרק ( פס' 10-20) עולה דמות שונה לחלוטין-

במצרים הוא מתגלה כפחדן החושש לחייו ומתחבא מאחורי גב אישתו ואף מרוויח מקורבנה.

הוא מבקש ממנה להעלים בפני פרעה את האמת , כי היא נשואה לו ולומר שאחותו היא.

אז ייתכן שהיו אחים מאותו אב ( אם כי פרק כ' סיפור אבימלך נראה כערוך על מנת להשיב על בעיות העולות בפרק זה), ואכן הטרמינולוגיה קיימת ( "אחותי כלה" שיר השירים ד' 9, ה1), אך כוונתו אינה נסתרת. הוא חושף את אישתו ופרעה לניאוף, על מנת להינצל בעצמו. ופרעה, התמים במקרה זה, אף נענש עקב כך בנגעים.

ומעל הכל- לאן נעלמה האמונה העיוורת באל? למה לא פנה אליו לבקשת סיוע או עצה?

שני סיפורים אלה , המשובצים במופתיות אחד לצד השני באים להראות לנו כי אבי האומה אינו מושלם.

להיפך- הוא רחוק מכך.

ולמה?

כדי שנסיק מסקנות.

אברהם אינו אל. יש אל אחד בלבד.

אברהם אנושי. לא מושלם.

וכך גם צאצאיו- העם שיצא ממנו. אנו לא מושלמים. וכדאי שנזכור ונפנים זאת.

וכיוון שכך- אנו נדרשים לחשבון נפש והכאה על חטאינו כשנדרש.

( העם האחרון שטען לשלמות רצח אחרים, ראו ערך 'שואה') .

תחל שנה וברכותיה- חתימה טובה לכל בית ישראל.

ולכל המעוניין- דודו ברק כתב את "לך לך" שהפרברים ביצעו.

עובדים זרים או גרים ?

כיוון והנושא כל כך אקטואלי אני מעלה שוב רשומה באוב... הסליחה עם מי שכבר קרא

בשנה האחרונה מתקיים שיח סביב סוגיית העובדים הזרים.
התקשורת עושה כל שביכולתה כדי לפרוט על נימי נשמתנו, לנסות להטות את דעת הקהל ולהשפיע על שר הפנים ומדיניות הממשל בנושא.

בוא ניזכר לרגע היכן זה התחיל-
עד כמה שאני זוכרת, בימי האינתיפאדות ובעקבות ההסגרים שהגיעו אחריהם חסרים היו לנו חוטבי עצים ושואבי מים בישראל.
ובצר לנו פתחנו שערינו לפני עובדים ממדינות נחשלות ( בעיקר מהמזרח הרחוק).
לאט לאט נוצרו כאן קהילות של עובדים זרים, עם תרבות ייחודית להם וגם לא מעט מצוקות.
פתאום הבינו שיש לבדוק בציציות של העובדים, לברר מי הבאים בשערינו, האם טובים הם ליהודים ובכלל- ונדרשו ישראל להוציא בעבורם היתרי העסקה. אז גם החלו להישמע קולות על כך שזה פגע במחפשי עבודה מקומיים- כיוון והשכר ירד פלאים, ומעסיקים ביקשו לחסוך וגם התלוננו על נפשם הרכה של מועסקים ישראלים. והוחלט להגביל את שהותם.
אבל כבר שנים קהילה זו קיימת בתוכנו, מנהלת חייה לצידנו, קורמת עור וגידים וזהות ייחודיים - והיום רובם מעדיפים להישאר בקרבנו.
וכל שבוע במוסף השבת, או בחדשות, או בערוץ כזה ואחר אנו מוחים דמעה מול סיפור אישי קורע לב של עובד זר שרוצה להמשיך לחיות כאן/ עובדת זרה בהריון/ בת לעובדים זרים שבורחת כל יום אחרי בי"ס ממשטרת ההגירה ועוד.

בואו ננתק לרגע את הרגש. בואו לרגע אחד נדמיין שאיננו כל כך נאורים.
האם באמת חשבנו על עניין זה כנדרש? או שמא אנחנו מריונטות של התקשורת הצהובה שעניינה רייטינג ולא אדם זה או עובד אחר.

בעיני למדינה יש אחריות כלפי כלל השוהים בה- אזרחים או תושבים. היינו הך בעיני.
למען רווחת הפרט ולא פחות לטובת הכלל כולו.
ולכן יש לשקול בכל כובד הראש וכאב הלב האם אנו מסוגלים לקחת אחריות עליהם והאם אנו יודעים מה צופן העתיד איתם בתוכנו.

נכון, עוד מיום צאתנו ממצרים נצרבה בבשרנו תודעת הגרים. כי גרים היינו בארץ לא לנו. ולכן מצווים אנו לנהוג כבוד בגר ולסייע לו ככל שניתן. תודעה זו חזרה להדהד בנו כשצרבו בבשרנו מספרים, נשמות עמנו עלו דרך ארובות אירופה לשמיים וספינות עמוסות ביהודים, גברים נשים וטף חיזרו על פתחי הגויים ( ארה"ב / אוסטרליה) והוחזרו אחר כבוד לאירופה- אל בית עולמם.
וכשקמנו בגבולות משלנו וצבא איתן נשבענו לא להיות עוד רמס לרגליו של אף עם ואף לסייע לאחרים.
היה זה בגין שקלט בזרועות פתוחות פליטים מויטנאם, רגעים אחרי שנכנס לנעלי ראש הממשלה.

אבל לא תיארנו לעצמו שגדודים עצומים של אנשים יתדפקו על פתחינו.
לצערנו העולם המערבי הנאור לא שינה ממשנתו הצבועה. אין מי שמסייע ביד נזקקי העולם.
אך נדמה לי שאיננו יכולים להציל את כולם. מדינתנו קטנה , משאבינו מצומצמים, אנו מוקפים באוייבים, סובלים מבעיות קשות בעצמנו- עניי עירנו קודמים. לא?

והאם איננו חוטאים ובוראים כאן מחדש את עמי כנען שנצטוונו לגרש?
אולי אין חשש מהתפשטות העבודה הזרה, אך יצמח כאן דור ילדים עם בעיות זהות, שהתחנך בתחנה המרכזית בתל אביב ( על שלל יתרונותיה) ומה אז?

ומה היה אומר על כך נחמיה? להיטמע בגויים? לפתח תלות בזרים?

קראתי לאחרונה מאמר (לצערי איני זוכרת של מי) שדיבר על המוסר הכפול שלנו- כמה אנו נלחמים נגד הגירוש של העובדים הזרים אך לא דיגדג לנו אפילו כשמשפחות יהודיות שלמות נעקרו מביתן כמה קילומטרים מאיתנו. ( מודה. גם אני חטאתי ).
דן מרגלית גם התייחס לעניין ותמה כיצד הציבור הישראלי זועק על גירוש העובדים הזרים אך לא עושה דבר בעבור אלה שהרבנות ביטלה את גיורם לישראל. אכן תמוה.

ומי מכתיב כאן את הטון? האם אלה ההדים העולים מבתי הקפה והמסבאות של מדינת תל אביב?

ברובע בלוויל בצרפת, הסתובב מומו ( יתום לזונה שנרצחה) מינקות- בין זונות, סרסורים, שחורים, מהגרים התלונן שלחיים אין ריח ולכן כולם מתעלמים מהם עד שסירחון גופותיהם מטריד את מנוחתם.
הוא חיפש מישהו שיאמץ אותו ויעניק לו את האפשרות לכך שכל החיים יהיו לפניו. ( רומן מאת אמיל אז'אר).

האם אנחנו בשלים ומסוגלים לאמץ את העובדים הזרים?

ישות יקרה, פנתה אלי ליעוץ בעניין בו היא מתלבטת- גידול ילדי אומנה.
אלה ילדים שאיתרע מזלם ונולדו בזמן ובמקום הלא נכונים, סובלים לרב ממצב סוציואקונומי קשה ולא פעם מרחיקים אותם מביתם על מנת להעניק להם סביבה חמה יותר ותומכת כדי לגדול ולשגשג בה.
עבודת קודש.
מן הראוי לציין שאותה גברת מגדלת חמישה ילדים פרטיים משלה (מגיל ארבעה חודשים ועד 16), והכנסתה ממוצעת.

שאלתי בתמיהה לפשר העניין בילדי האומנה.
היא הסבירה בתשובה שראתה לא מזמן כתבה על מצבם ועל הקושי למצוא עבורם בתים תומכים וראויים.

התפעלתי עד כדי הערצה עיוורת.
וחזרתי חפויית ראש אל ד אמותי, עמוסה בייסורי מצפון על כך שאני איני ערכית, מוסרית, מעורבת חברתית
ותורמת.

אחרי יומיים, בעודי מרכזת את "קייטנת אמא" ומתרוצצת אחרי הפרטיים שלי שיחיו, לספק פעילויות מאתגרות מותאמות גיל, חוויות מרגשות, שתייה ומזון לגוף ולנפש, נזכרתי בה שוב.

מה מניע אותה לעשות מחווה אנושית מדהימה שכזאת?

האם תצליח לעמוד בכל מה שיידרש ממנה?
הרי ילדים לא ניתן להחזיר ליצרן אם לא מרוצים. במיוחד אחרי שכבר חוו טראומות בחייהם.

האם היא מסוגלת לכלכל אותם כיאות ? את כולם.
לספק להם תנאים בסיסיים, חינוך נאות, העשרה, אוזן קשבת, לב מבין, יד מלטפת, חיבוק מגונן...

האם ילדיה עלולים להיפגע מכך?
הרי גם כך כל החמישה מתחלקים באמא שעובדת משרה מלאה.
הם יודעים שנדיר ויקר מפז לבלות איתה זמן איכות לבד.
והרי היא חוסכת גם לעתידם משכרה הממוצע.

האם אכן תספק לילדיה ולאומנה בית טוב יותר ?

מתברר שכולם כועסים עליה. במיוחד המשפחה מתל אביב. והיא חייבת לעשות את זה, אחרת לא יסלחו לה.
אז היא מאמצת...

נכון. הלב נקרע לנוכח עוולות העולם. והלוואי ויכולנו להכיל ולתקן את כל מצוקותיו. אבל לעיתים חובה עלינו להודות שקצרה ידינו מלהושיע.
אין לנו היכולת הכלכלית, החברתית, התרבותית להכיל בתוכנו את העובדים הזרים וילדיהם, את הפליטים הסודנים ואת כל מי שמתדפק על דלתותינו.
אנו עמוסים במצוקות קשות משלנו. ועניי עירנו קודמים.

אז בתשובה למר יגאל שתיים(" 24 שעות" ידיעות אחרונות 5.08), ובכלל למשמיצים- בבקשה. אמצו משפחה בביתכם, נדבר אחרי חצי שנה.
תסבירו לנו איך מכלכלים כיאות, חיים בצפיפות, מעניקים לכל אחד תשומת לב ראויה, עומדים בהוצאות המים והמזון, מונעים ירידה בלמודים, מריבות עם הילדים הפרטיים והתדרדרות לעבריינות.
אם תצליח לבנות תוכנית ראויה גם מדינת ישראל תעמוד בה.
ובאותה הזדמנות טפל במצוקות העולים, בעיירות המצוקה, בסכסוך הישראלי פלסטיני, בקרע בין החרדים, לציונות הדתית לחילונים, בחולים שתרופותיהם אינן כלולות בסל, בילדי האומנה שלנו...

ודי לתקשורת המוטה- מדינת ישראל לא מגרשת. היא פשוט לא מסוגלת לקלוט.

( ולמי שמעוניין בהתייחסות לכתובים... העלתי מחדש רשומה ישנה בנושא. היא מוצגת בהמשך).

עשה לך ריב

מספרים על הבעל שם טוב, שיצא באחד הימים עם תלמידיו אל היער הקרוב.
בשלב מסויים ביקש מהם לעצור במקום
ואילו הוא המשיך הלאה לבדו.
כעבור זמן שמעו תלמידיו בכי וצעקות מרות וניגשו לחפש את רבם.
ואז מרחוק זיהו אותו מטיח ראשו בגזע עץ וזועק ובוכה.
כדי לא לביישו נשארו מרחק מה ממנו.
אך כששב אליהם, לא יכלו לעצור בעד סקרנותם ושאלו אותו מה קרה.
ענה להם הבעש"ט כי חזה ברוח הקודש,
וזו סיפרה לו כי יבוא יום בו יהיו רבנים רבים מדי בישראל אשר יביאו לפילוג גדול בעם.

תשעה באב תש"ע.
כותרות העיתונים זועקות- חורבן בית. לא זה שהיה, אלא זה שצפוי...
הפעם על הפרק- סוגיית הגיור.
איך בכל שנה מחדש, כאשר מגיעים ליום זיכרון זה אנו מייצרים סיבות נוספות לריב, למדון
במקום לשתוק רגע יחד ולעשות הפקת לקחים.

לכל מגזר, לכל עדה, לכל קהילה, לכל שכונה, בכל בית כנסת- יש רב.
יש אשכנזי, ויש ספרדי, יש מחמיר ויש מתיר, יש חרדי, אורתודוכסי, ציוני, קונסרבטיבי, רפורמי ואפילו רבה.
תחת כל עץ רענן קם פה רב.

ואותו אחד בשבט לשונו מכה את הציבור, מטיף, על פיו יישק דבר ובהבל פיו יחליט מי לחיים ומי לאו.
הוא יורה לעדתו אורחות חייהם.
עד כדי כך שלעיתים מאבדת העדה את עצמה לדעת הרב.


אני נוטה להאמין שבפרקי אבות היתה הכוונה לאחד את הקהילה הגולה- שישמרו יחד על צביון דתי ולאומי, ולא יתבוללו. ואז נענו כולם לנבחר ציבור ברור אחד.

והיום ?
האין אנו מתהלכים כסומים לצלילי המטיבים לחלל?



רב ממך ישראל.
לא יהיו לך רבנים אחרים על פני.

ידע כל רב כי בן אנוש הוא ולא בוחן לב וכליות ואף לא נביא.
בקיא בכתובים, ועליו להשיא עצות ולא להכריז מלחמות.
וידע העם לבחון בתבונה את דברי רבו. אם כבר גזלנו לנו דעת, הבה ניטיב להשתמש בה.

והלוואי שתבוא העת בה יתפללו יחד רב ספרדי ורב אשכנזי,

ורב ציוני ירבץ עם רב חרדי

ויכתתו חרבותם לעטים, ולא ילמדו עוד מלחמה.

אז תבוא ישועה לישראל.

נעל, נעל תרדוף !

כשיצאו ישראל ממצריים מנהיגם היה משה. וגם בצר להם פנו אליו ( וזה היה רב הזמן...).
יתרו, חמיו של רבנו, ראה ,כנראה, כי חתנו לא ישן, לא אוכל כנדרש, עסוק כל היום בענייני הציבור ונעדר מביתו שלו.
ואז- הציע לו למנות שופטים ושוטרים.
להקל עליו, ליצור ארגון וסדר, לוודא שהצדק יהיה נגיש לכל.
בהמשך מגדירה התורה את תפקיד השופט כרודף צדק בלבד.
לא ממון ולא כבוד. כיוון ואלה מעוורים עיני צדיקים.

בית המחוקקים במדינת ישראל ( או בשמו המוכר- הכנסת) מחוקק חוקים לאורם מכריעים בתי המשפט את דינם של הבאים לפניהם. על כל עבירה גם מוגדר בחוק סוג וטווח ענישה.
כאשר השופטים מכריעים אשמה הם אף נדרשים לקבוע גזר דין בטווח הקיים עפ"י חוק.
אנו, אזרחי מדינת ישראל- הנענים לחוקיה ומצפים להגנתה, מאמינים כי היושבים על כס המשפט עושים זאת ללא נטיית לב.
שלא תהיה הטיית דין.

לא פעם אני תמהה על עבריינים שמצליחים לסלול דרכם במדבר החוק הצחיח, לצאת לחופשי ובחסות ביה"מ להמשיך לסכן את הציבור.
אבל במקרים אלה ניתן לטפול את האשמה בגורמים אחרים מלבד מערכת המשפט היבשה, הפועלת עפ"י חוק.

אבל מתמיה, מכעיס, מקומם, מטרף, מייאש, לראות אנשים מורשעים בדין בגין עבירות- פדופיליה, אונס, גרימת מוות, גרימת נזק ועוד שגזר דינם לא הולם כלל את העבירה עליה נשפטו. במיוחד כאשר ברור שניתן להם העונש המינימלי על הרס חיי אחר.


ומה גרם לי לתהות בקול בעניין הצדק שאיננו?

אתמול התפרסם גזר הדין במשפטם של בני הזוג שדרסו את אמיר בלחסן, הפקירו אותו לגורלו והפכו אותו לצמח לשארית חייו.
3 שנים.

אתמול אף פורסם ששופטי המחוזי הפחיתו את עונשו של ראאד סאלח ל- 5 חודשי מאסר בגין יריקה על שוטר.


3 שנים קיבל זורק הנעל על בייניש.

נעל.

מוסדות המשפט בישראל שוכחים שעליהם לרדוף צדק והחלו לרדוף כבוד.

שוטר אינו במעמד שופט.
אין דין יריקה כדין נעל.
וערך חיי אדם שווה לסולייה.
מוכרים כאן אנשים בעבור נעליים.

מנותקים מהעולם

לאחרונה מתנהל דיון מעניין מעל דפי עיתון ארגון המורים-

האם יש צורך ללמד במסגרת שיעורי תנ"ך בתיכון גם ממצאים אפיגרפיים מהמזה"ק.

לאחר שבמשך מספר שנים לימדנו זאת בכיתות, באה התוכנית הנוכחית וביטלה זאת.



אני מניחה שיש לשאול מה הערך של ממצאים אלה והאם אכן חשיבותם גדולה אל מול פרק נוסף בתנ"ך לאור העובדה שאנו מלמדים במסגרת מצומצמת ומוגבלת של שעות.

אז ראשית הרשו לי לשוב ולמחות- לא ייתכן שאנו מלמדים תנ"ך רק שעתיים בשבוע.
לתמצת היסטוריה, מורשת, דיון ערכי וחברתי נוקב, ספרות, פילוסופיה, דת ועוד לשעה וחצי זה פשע!
ושמישהו במשרד החינוך יענה לי על כך כבר (גדעון אתה שומע?).

ולעיקר- ממצאים אפיגרפיים חיצוניים על שום מה?

לאורך הדורות חיפשו שונאי ישראל ( המושג אנטישמיות לא נכון בעיני כיוון והוא כולל בתוכו את השמים בכלל) דרכים להצדיק את שנאתם ולדחוק רגלינו מעולם זה.
במאה הקודמת זה התבטא בתורת גזע, היום יש נסיונות אחרים להוכיח שאין לנו זכות קיום.
בהשמדה שיטתית של ממצאים ארכיאולוגיים מתקופות חשובות בהוויתנו כעם ( ראו ערך חפירות הווקף בהר הבית) ואם במאמרים מדעיים מאוניברסיטאות חשובות המתפרסמים על גבי עלונים יוקרתיים ובכנסים מרשימים- שתכליתם להפריך את הקשר שלנו לקרקע בישראל, את ההיסטוריה שלנו כעם ואת שורשי התהוותנו בכלל.

היסטוריונים קוראים לזה- 'שנאת ישראל המודרנית'.

לדאבוני, דברים אלה באים לידי ביטוי גם בחינוך הממלכתי, שעל רקע דגל החילוניות שלו משתדל לכפור בכל הכתוב בספר הספרים ולהפריך בלהט את המצוין בו.

כך דמויות אבותינו הופכים לבדיה, דמויות מיתיות שהומצאו כדי להסביר את מוצאו של העם.

ישראל מעולם לא נכבשה ע"י יהושע, המלכים לא באמת היו קיימים והכל פיקציה.

אם כך מה הערך של הממצאים האפיגרפיים החיצוניים למקרא?

הרי הם בלאו הכי סותרים חלק מהכתוב במקרא, או מעלים מידע חדש, או מעמידים סיפורים/ שירים/ חוקים דומים.

דווקא כאן חשיבותם ! ובעיני חובה ללמד ממצאים חיצוניים משיקים.

עם ישראל לא צמח בחלל ריק.

נכון. ובעיקר בגלל זה בולטת הייחודיות שלנו !

עם מונותאיסטי קטן ומשמעותי בתוך ערב רב של פוליתאיסטים.

שירים/ סיפורים/ חוקים- דומים או שונים אך ערכי העם וייחודו זועקים מהדמיון או מההבדל.

ממצא אפיגרפי חיצוני שמעיד על דמות המוכרת לנו מהכתוב התנ"כי מהווה אישור חד משמעי לקיומו.

עידוד חשיבה ביקורתית
לא צריך לפחד מהתהיות שעולות מסתירות בכתוב עצמו או מעימות מול ממצאים חיצוניים לו.
המשכיל לא צריך לידום.
גם במגזר הדתי צריכים להבין שזה חילול קודש לחשוב שתהיות שלנו יערערו את האל. רבונו של עולם חזק דיו להתמודד עם שאלותינו.

אנחנו לא מערערים על קיומו אלא מתמודדים באומץ עם אמונתנו.
לא כזה ראה וקדש- אלא חשוב,תהה, שגה, הכרע.
מי שמוריד וילונות בכל חלונות ביתו בכל זאת האור פורץ בעדם אל תוך הבית.
דלת נעולה לעולם תעורר את סקרנות האדם והוא ינסה לפרוץ אותה.

ובמגזר החילוני כדאי להבין שמותר לחפש את שורש הדברים, ממה הכל התחיל, המושב בחיים.
יסוד הדברים במציאות קיימת. מתוכה נולדנו אנו- חופשיים יותר או כבולים באמונות נחרצות.

החזירו את הממצאים לתוכנית הלימודים- לא למטרת השוואה חסרת תכלית אלא על מנת לעבות את הדיון על דמותו ושורשיו של העם בארצו ובכלל.

והרשו לי להוסיף- תוכנית הלימודים צריכה לכלול גם סיורים רגליים והדרכות רלוונטיות לפי הנושאים הנלמדים.
איך ניתן ללמוד על בית ראשון/ שני בלי לראות היכן היה המקדש, בלי להבין היכן עמד ארמון דוד ושלמה אחריו, בלי לראות את דגם ירושלים מולנו, יש להכניס סיור בירושלים כחובה לתוכנית, נקבת השילוח, המצגת התלת מימדית של מרכז דוידסון של בית המקדש, סיור במוזיאון ארצות המקרא ולא חסרות הצעות.
הפכו את הלימוד למעניין, לאקטואלי, לחי. ואם זה לא יהיה חובה בתוכנית מנהלים יגנזו זאת כפי שקורה היום.
ואז- אנו מצמיחים דור חדש, צאצאים ליוסף שלא ידעו את יוסף...

אל העצים והאבנים... וידוי אישי

פרשתי לי מן הציבור המתוקשב כמעט לחודש ( או יותר?)

קשה הנבואה ללא תגובות העם.
עכשיו אני מבינה מה ערכה של תשומת לב אפילו כשהיא שלילית.
ירמיהו אולי סבל, אבל לפחות הוא היה בטוח ששומעים אותו...

קשה להרביץ תורה במקלדת.
ולראות את נבואותיך מהדהדות מהמסך חזרה
מחזירות אותי אל שורות של יהודה עמיחי- " משלושה או ארבעה בחדר"

" ...ולפניו הקולות הנודדים בלי תרמיל,

לבבות בלי צידה, נבואות בלי מים

ואבנים גדולות שהושבו

ונשארו סגורים כמכתבים שאין

להם כתובת ואין מקבל."

אני כאן.

לא תישא את שם האל לשוא

זהו אחד מעשרת הדיברות (שמות כ' 7):

"לא תישא את שם ד' לשוא,

כי לא ינקה ד' את אשר ישא את שמו לשוא".

מה הכוונה?

האם לא לשאת דבר שקר ?

לא להישבע בשם האל לחינם ?

או איסור אמירת שם האל שלא לצורך ?

היום בחדשות הציגו שוב את ההתדיינות המייגעת של ביה"מ מול הציבור החרדי בעמנואל.

לתפיסתם של החרדים בנות ספרדיות ואשכנזיות לא יכולות ללמוד יחד, באותה כיתה, ישובות זו לצד זו על אותו ספסל אל מול אותה מורה, תחת אותה קורת גג, באותו בי"ס, במדינה יהודית דמוקרטית ונאורה.

טענתם היא שהדבר נעשה לא מתוך גזענות עדתית אלא לשם שמיים.

רבני העדה הורו להם להילחם על קדושת השם.

הם צולמו מתפללים ואומרים' שמע ישראל' באולם בית המשפט.

בעיני - זו נשיאת שם האל לשוא !!!

שיתביישו להם שהם משתמשים באל כאיצטלה, כתירוץ לחטאיהם הקשים.

זה ביזוי שמו וכבודו. ואם כך אז אין בהם יראת שמיים אמיתית.

איך מצמיחים, מאתרים, בונים ומתחזקים סיירת מובחרת של מחנכים?

כל שנה , מלבד התמודדות עם גירעון בלתי אפשרי בתקציב בי"ס, מנהלים נאלצים להתמודד עם משימה בלתי אפשרית נוספת-
מציאת מחנכים.
לכאורה נדמה שכל מי שמצטרף אל העשייה הברוכה בחינוך מבין כי בראש ובראשונה הוא מחנך. אך לא כך הדבר.
רבים מעדיפים להוות מורי מקצוע ולא לחנך.
וכך נותרים מנהלים רבים חסרי אונים. מנסים לפתות בדרכים שונות לחינוך, קולטים אנשים שלעיתים אינם מתאימים להוראה וכל שכן לחינוך כיתה, מפתים מורים צעירים לחצאי משרה ונותנים להם את הכיתות הקשות ביותר להתמודדות בלי תמיכה ראויה ( צעירים רבים נכנסים כיוון שהם רואים בכך דריסת רגל, ומייחלים אחרי שנת חינוך או שנתיים להפוך למקצועיים בלבד).

נדמה כי לעניין זה נדרשת בדיקה יסודית ומקיפה. ומכאן אני קוראת לפורום המנהלים, לחבור עם הפיקוח במשרד החינוך ועם ארגון המורים ולדון לעומק בעניין, מתוך כוונה להגיע למסקנות אופרטיביות.

אך עד שזה יקרה ( אומרים שחבלי משיח כאן ובכל זאת) אנסה אני על רגל אחת להסביר-

אקדים ואומר כי בעיני כל מורה הוא מחנך.
אך יחד עם זאת מערכתית מחנך כיתה מתפקד שונה ממורה מקצועי.
זהו תפקיד תובעני ביותר. עם קבלתך כיתה אתה הופך עבורם הורה לשנה עד שלוש שנים ( תלוי בבי"ס).
ברגע אחד נולדים לך בערך- 35 ילדים או מתבגרים- מזל טוב ! ( מכאן ואילך אתמקד בתיכון).

אתה קולט אותם לראיונות היכרות, עם פתיחת השנה, מלווה אותם יום יום- בנוכחות, בעיות אישיות, שיחות הורים, ציונים, רווחה, מורים מקצועיים שבאים אליך בטענות ודרישות לגביהם, מכתבים שאתה מוציא כל הזמן, ישיבות צוות, פגישות עם היועצת, הורים שבאים, פגישות מול הנהלה, לשמור עליהם בהפסקות, כל אירוע בי"ס ובל נשכח טיול שנתי (2-6 ימים) והיד עוד נטויה.

השכר מבזה. על חינוך מקבלים תוספת 10% וכביכול 3 שעות ( אך הן מהוות למעשה את ישיבת הצוות השבועית ופגישות עם היועצת). ולמעשה יוצא שאתה משלם כדי שיעסיקו אותך- כי כל חודש חשבון הפלאפון וSMS מגיע ל- 500 ש"ח, נסיעות ברכב פעמיים כל יום לבי"ס ( בוקר ואחה"צ), צ'ופרים לתלמידים ( לעידוד או טיולים), ציוד למחנך (פנקסים, עטים, מדפסת, מחשב אישי)

ההנהלה רודה בך כעבד- משימות חדשות, מייגעות ומיותרות חדשות לבקרים; טענות בלי סוף על תפקודך ותפקוד תלמידיך .

לרב אין לך גיבוי מול ההורים/ תלמידים

לא פעם מחליטים בלעדיך על עתידו של תלמיד בכיתה, לא רק שלא מתחשבים בדעתך אתה מגלה שכבר לא מזמינים אותך לישיבות בנושא. כך שאם נדמה היה לך שאתה בייביסיטר קיבלת על כך אישור חד משמעי.
ואתה יכול להיות מדהים- נפלא- וזה יגובה בכתב מעמיתיך/ הורים/ תלמידים, ולמרות זאת לעולם לא יהיו שבעי רצון ממך.

מתסכל !!!

אז מה מסקנות הוועדה?

אני מודעת לכך שכסף לא נראה בזמן הקרוב ולכן-

מנהלים יקרים- ראשית עירכו רה- אירגון בבית הספר שלכם. הודיעו שכל מורה מעתה יחנך- בסבב. כל שנה יונפק סגל חינוך חדש, שאחרי מחזור חינוך יוכל לזכות בשבתון מחנכים כדי לחדש כוחות ומשאבים. כולם מחנכים !!!

ומי שלא מעוניין יכול להניח את התעודה וללכת. אל תשחקו למוות מחנכים טובים.

( והשקיעו מחשבה אמיתית גם בבניית צוותי החינוך. צוות צריך לדעת לעבוד יחד).

אך גם אתם, מנהלים יקרים, צריכים לעבור שינוי תפיסתי-

מחנך הוא לא קולבויניק ! מחנך אינו עבד! תכניסו את זה טוב טוב לראש.

הגדרת תפקידים- הגדירו במדוייק את תפקיד המחנך, הרכז, היעץ וכל אחד מהמתפקדים באירגונכם. בעל תפקיד צריך לדעת מה הגדרתו, מה גבולות סמכותו, מול מי הוא עובד ואיך. אחרת לא ניתן להעריכו. לחיוב או לשלילה.

( עמימות זו מאפשרת לכם לדון לשלילה ולחומרה כל הזמן- דבר השוחק את צוותי ההוראה והחינוך שלכם).

הקלו על המחנכים- הטילו משימות על המורים שאינם מחנכים- ליווי טיולים, שמירה בהפסקות, עידכון הורי תלמידים על מצב לימודי, טקסים ועוד.

פרגנו- אחד התחלואים הקשים ביותר של המערכת היא שאינה יודעת לערוך תהליך הנחייה כנדרש ואינה יודעת לתת משוב. דברים בסיסיים החיוניים כל כך לתפקוד נאות.

יחד עם זאת זו מערכת תובענית שאף אחד בה לא אומר את המילה הטובה. במקום להוציא את המכתב הקבוע אחרי טיול שנתי לכולם, יש מקום לפתוח ישיבת צוות במילה טובה למחנך כזה או אחר, לציין פועלו של מורה בחדר מורים או באסיפת מורים מול כולם, בהפסקה לגשת למורה וטפוח על השכם, לציין שכמנהל ראית את השעות הרבות / המאמץ/ השיחות עם התלמידים/ האמון מול הכיתה ואתה מעריך.

חוץ מקורס בניהול תקציב בי"ס וגיוס משאבים ותרומות , מנהלים חייבים לעבור קורס ביחסי אנוש ותפעול צוות עובדים.

וכן- יעדו תקציב לגיבוש צוותי חינוך, לצ'ופרים לצוותי חינוך.

ולא- זה לא עוזר אם מאיימים על מאן דהו בצמצום משרה אם לא יחנך, או שכתודה על פועלו כמחנך בעשור האחרון מעניקים לו את הכיתות הקשות ביותר להתמודדות.

המחנכים הם חוד החנית. אלה הסיירות המובחרות שלנו.

צריכה להיות להם גאוות יחידה, והם צריכים לקבל את מיטב המשאבים ( לאו דווקא כסף) כדי להמשיך להתנדב ולהצטיין.

אני מקווה שלפחות מנהל אמיץ אחד ירים כאן את הכפפה וילך עם זה הלאה- לפורום המנהלים ולבית סיפרו.

אשמח מאוד לשמוע על כך.

ענת קם וקין...

בקצרה-

הם שמתם ליבכם לעובדה שאנשי שלומה של קם מנסים לסלול דרך לליבנו בעזרת התקשורת, כדי להקל בחומרת עונשה?

הפקידה הנלוזה- טר"(א)ש ענת קם גנבה בזדון מסמכים סודיים והעבירה אותם לידי מי שאין בסמכותו לעיין בהם.
סיכנה את אזרחי מדינת ישראל.
זו בגידה.

וההגנה הכי טובה שמצאו לה פרקליטיה והוריה- היא להודיע לציבור שהאשמה בפירצה.

נכון- פירצה אכן קוראת לגנב.

אך גנב הוא גנב!

"הלוא אם תיטיב שאת ואם לא תיטיב לפתח חטאת רבץ. ואליך תשוקתו ואתה תמשול בו" !

בראשית ד 6

לא עושים חשבון*

היום בבוקר התוודעתי לעובדה שתלמידים הצליחו לשים ידם על בחינת הבגרות במתמטיקה ( שנערכת מחר).
וכרגע סיימתי לקרוא את הבלוג של "תלמיד תיכון בישראל".
ולא להאמין אבל הכל מתחבר לי יחד לתוכנית הלימודים החדשה בתנ"ך...

אני חייבת להודות שהתאכזבתי מתגובתו של אותו תלמיד.
כבודו ניסה למצוא תירוץ לעבירה מוסרית וייתכן פלילית.
והתואנה שנמצאה אינה מוצדקת בעיני כלל וכלל.

הדבר היחיד שיכול אולי להצדיק או להביא להבנה בעבירות מוסר הוא דיני נפשות, ולא כך הדבר בעניינו!

לגנוב בחינה כי ההתמודדות עם הבגרויות קשה? לפרוץ למייל של מורה כדי לגנוב מתכונת כי יש האדרה מוגזמת של בחינות הבגרות? להעתיק בבחינה כי השאלות היו קשות וזה קובע את הממוצע בקבלה לאוניברסיטה?
אז אולי כדאי לגנוב בכיכר המדינה כי אין לנו מספיק כסף לקנות שם.

באמת!!! קצת בגרות.
קצת בושה
קצת ערכים.

אבל גם אנחנו אשמים.
ציבור המנהלים, המחנכים, המורים, ההורים, הרשויות - הבוגרים כבר.
לא מציבים להם גבולות,
לא דורשים שישלמו על מעשיהם והחלטותיהם,
מטאטאים מתחת לשטיחים את עבירותיהם לאורך השנים,
לא דורשים מהם לקחת אחריות
ואי אפשר להגיד על זה- דיינו !

אנו לא מקפידים לחנך לערכים לצד ההישגים.

ותשאלו- אז מה הקשר לתוכנית הלימודים החדשה בתנ"ך?
ראשית- בשתי שעות שבועיות בחינוך הממלכתי- אי אפשר להרביץ תורה.
שנית- מהתוכנית החדשה נמחקה כל עדות למאבק לחברה מוסרית.
המוסר הוא אחד הדברים החשובים ביותר שיש לדון בהם, במיוחד היום- כשפרות הבשן שוב סובאות ומרוויחות משכורות שערוריתיות, כשהנשיאים אונסים, הכהנים מנאצים את התורה, הנביאים משקרים, ראשי ממשלה לוקחים שוחד, מזכירות מטות דין, הגרים בזויים, האלמנות והיתומים מופקרים לגורלם.

תדע כל אם עברייה שהפקירה חינוך ילדיה בידי שרי חינוך שאינם ראויים לכך.





* קריצה לסטיקר שפורסם בדעות "ישראל היום".

בימים ההם אין חינוך בישראל. איש הישר בעיניו יעשה.

לא מזמן התפרסמה תוכנית לימודים חדשה להוראת התנ"ך בבתי ספר ממלכתיים.
תוכניות לימודים סופגות מטחי ביקורת מדי יום, וגם אני לא חסכתי בשבטי, ובכל זאת אכה שוב.

מיום לידתנו מחדש על אדמה זו, כאשר הוכרז עלינו הובהר כי נהיה מדינה יהודית בארץ ישראל.
למדינה יהודית היבטים רבים, אשר באים לידי ביטוי בתחומים שונים. גם בחינוך.
בתחום זה צמחו זרמים שונים- ערבי ( ברור), ממלכתי, ממלכתי דתי וחרדי ( ולמרות שמפתה לא ארחיב כאן את הדיבור, אבל שימו לב שהערבי והחרדי לא מוגדרים בממלכתי...), ובאין תוכנית ליבה- הכל פרוץ.
(תוכנית ליבה היא בעיני מעין חוק יסוד ואפילו חוקה- דרישות ותכנים בסיסיים שחובה לקיימם, וביצועם בהצלחה הוא תנאי למימון מהמדינה).

וכך קרה שאדיאולוגיה, כסף והנהגה פוליטית מתחלפת, קובעים כאן כל בוקר מחדש בחדשות מה ילמדו ילדנו ועל איזה ערכים יתחנכו. בושה.
וזו אחת הסיבות המרכזיות לכך שהחינוך בפשיטת רגל.
כל אחד עושה כפי שחפצה נפשו, כראות עיניו וצומחים כאן דורות של בורים, אזרחים שאינם נענים לחוק, אנשים שדרך ארץ רחוקה מהם כמו מזרח ממערב. הפילוג בתוכנו מתעצם, שנאת הזרים שלנו ושלהם כלפינו גדלה ומחמירה, זקנים וזקנות ננטשים ברחובות לצד משענתם, וילדים וילדות מכים ומוכים באין משגיח.
אל יפלא הדבר בעיניכם.

החינוך הוא תשתית הקיום שלנו ערכית וכלכלית ( ואמרו זאת כלכלנים בכירים).
מדינה שחוסכת בשכר מוריה, במבנה בתי הספר, במקום בכיתות, בשעות לימוד, בתכנים - צועדת בבטחה אל האבדון.
מדי שנה מצמצמים מנהלים שעות לימוד במקצועות השונים והפיקוח נותן לזה יד.
תוכניות הלימודים, בחינוך הממלכתי במיוחד דלות מאוד.
ובתנ"ך- אנו מלמדים שעתיים שבועיות בלבד.
עם הספר מלמד את ספר הספרים 90 דק' שבועיות (וזה עוד בכיתות עם מזוזה. מעניין כמה זמן זה בעירון...).
לא סתם נצטווינו על 'והיגדת לבינך ביום ההוא...'. בזכות זה שרדנו את אירועי ההיסטוריה וחזרנו לכאן מקץ 2000 שנות גלות. ושוב אנו חוזרים לחטוא.
אנו חוסכים מילדינו, אזרחי המחר, את המורשת שלהם, את ידיעת השפה, את הערכים, את ההיסטוריה- את העתיד.
אלה הדורות שאנו מגדלים- ואנו נותנים על כך את הדין- והעדות מופיעה בכותרות העיתוניםבכל בוקר:
אונס בין בני נוער, תאונות דרכים, ביזה, רציחות, תגרות, גניבות.
אין חינוך בישראל. איש הישר בעיניו יעשה.

הוראת המקרא היא דוגמא אחת לתוכנית לקויה, אך זה עולמי הצר ועל על כך אני מבכה.
יש להוסיף שעות למקצוע. ראו כמה יהדות לומדים בממ"ד. אם לכך יש כסף אז ניתן למצוא מספיק עבור שעתיים נוספות במקרא לתלמידי הממלכתי.
התוכנית האחרונה מתיימרת לתת רצף כרונולוגי. איה הוא?
ומה החשש מפני עדויות מהמזה"ק? מדוע הוסרו כולם מהתוכנית? דווקא בשעה שארכיאולוגים שונאי ישראל טוענים כי המקרא הוא פיקציה ואין הוכחות לקיום הכתוב בו ובזמן שהווקף משמיד בשיטתיות עדויות מבית ראשון וכולם שותקים.
והחמור מכולם- כיצד ייתכן שאין שום עדות למאבק המוסרי של הנביאים בעם ובהנהגה.
זה חולי חברתי קשה שאנו סובלים ממנו עוד היום. לא חשוב לדבר על כך?

אני מרימה מכאן קול קורא- אל המחנכים, אל ההורים, אל כל מי שבוער בעצמותיו- קיראו כל אחד בדרכו הוא אל מקבלי ההחלטות, אל המפמ"רית: איזרו אומץ ועשו את השינוי הנדרש. הילחמו למען מה שראוי, למען הילדים שלנו, למען העתיד כאן.

צווי הקפאה, החינוך החרדי ומה שביניהם : "והייתם קדושים לאלוהיכם " במדבר ט"ו 40

פעמים רבות פונה הקב"ה אל משה , אל העם ומדגיש בפניהם כי הם קדושים.

לרגע נדמה שרומם אותנו מעל יתר העמים, להתנשא מעליהם, אך נדמה לי שלא זאת הכוונה.

איננו קדושים כמותו, אין כוונתו לעם נשגב, נעלה, טוב יותר מהיתר, עם שישכון בדד בפנתיאון האלים לצידו,

אלא לעם שמצופה ממנו ליותר- להיות יותר מוסרי, להקפיד יותר על החוק , לשמש דוגמא לאחרים ובטח שלא להתנשא מעליהם.

והרי אבינו לא חוסך שבטו מאיתנו כדי להבהיר זאת- בניו צריכים להיות הטהורים ביותר.

למרבה ההפתעה דווקא עדות שמתיימרות להיות בקיאות כל כך ברזי הקודש ודברי ד' חוטאים כלפיו.

נראה כי קבוצות קיצוניות, קשות , פורעות חוק שצמחו בתוכנו מאיימות עלינו. אלה הטוענים שהינם נאבקים על שלומנו- יביאו לסופנו.
אחרי חורבן בית ראשון היתה בין המעטים שנותרו ביהודה קבוצה שטענה כי היא פועלת להצלת ישראל והשבת עצמאותה (אבל למעשה היה זה מסווה לטענה על הכתר- מלכים ב, כ"ה), לבסוף קבוצה זו רצחה את הנציב על הארץ (גדליה בן אחיקם), ומהעצמאות וגם מהאדמה לא נותר לנו כלום ( ברחו כולם למצרים. שוב, נגד רצון האל).

אני מתקשה להבין איך אנשים שצמים על רציחתו של גדליה חוזרים על אותן טעויות ומחריבים את העם והארץ.

איך צמחו בתוכנו רעולי פנים, המשליכים אבנים על כוחות הביטחון, שורפים פחים, מרססים כתובות נאצה על היושבים בתוכנו, מבצעים ונדליזם קשה ברכוש אחרים, שונאים את השונה מהם ואת נציגי החוק . משטרים טוטליטריים רבים גידלו על ברכיהם נוער עיוור כזה, שהרס ופגע ורמס את השונים ממנו ואת תשתיות המוסר.

יש דרך לגיטימית למחאה. ויש גבולות שאסור בתכלית האיסור לעבור!

ואת זה הבהיר גם האל לקורח ועדתו (במדבר ט"ז).

לא מורדים או מערערים על סמכות הרשויות הקיימות.

יש להוקיע התנהגות בזויה מעין זאת-" כי לפתח חטאת רובץ ואליך תשוקתו ואתה תמשול בו" (בראשית ד 7). כי אחרת דמי אחינו יזעקו מן האדמה, וכולנו נהיה ארורים יותר ממנה, שלא תוסיף תת כוח לנו וננוע וננוד בלי מנוחה בארץ.

לא ייתכן שקבוצה שלמה תכלה זעמה במבצעי החלטות במקום להפגין כחוק מול מקבליה.

לא יעלה על הדעת שחיילי צה"ל ושוטרי ישראל יספגו מכות, ביצים, אבנים, חומצה, נשיכות, גפיים שבורות, גולגלות מרוסקות, חרם בבתי כנסת, הפגנות מול ילדיהם ושאר צלקות.

צריך להגן עליהם מפני עצמם ועלינו מפניהם.

קדושים אנחנו לד', לכן הגיעה העת שנסתכל היטב בכלינו ובתוכנו- כי חטאים אנחנו.

הגיע הזמן להרחיק מאיתנו את הטומאה- את השנאה המיותרת.

חטאנו שלא השכלנו לטפל בכך באותו מרחשון בו נרצח ראש ממשלת ישראל יצחק רבין. אז היו אלה עשבים שוטים, היום הם כבר היכו שורשים ועשו פרי והאל בפיהם אך לא בכליותיהם.

הגיעה העת שיקומו כאן מנהיגים, רבנים, אנשי תקשורת, מורים והורים וישימו לזה סוף.

והלוואי והחינוך הממלכתי דתי ירים את הכפפה ויחל בעבודה בציון רצח ראש הממשלה ולקחיו ולא יצא לידי חובה דרך ניצול יום מותה של רחל אימנו. היא עדיין מבכה על בניה- כשהיא רואה מה הם עושים.

ואל תבטלו דברי כנביאת שמאל. לא פוליטיקה בפי אלא אהבת העם.

רביבים- נבואת תוכחה !

לפני כמעט עשור נוסדה באוניברסיטה העברית , בפקולטה למדעי הרוח תוכנית חדשה.
תוכנית ששמה לה למטרה להחזיר עטרה לחוגי היהדות, שהסטודנטים מיעטו לפקוד את ספסליהם.
מכל קצוות תבל הגיעו לחזות ברך הנולד.
העניקו לו באהבה גדולה תקציבים, משכו אליו סטודנטים רבים, קשרו להם כתרים.
סטודנטים מוכשרים החלו לומדים בתוכנית המצטיינים, ואף נהנים.
אך ארשה לעצמי לשאת מעל במה זו דברים שקוראם תתערפלנה שתי עיניו.
אני עומדת לשחוט פרה קדושה. ראו הוזהרתם.

יש לי ביקורת רבה על התוכנית.
כבוגרת החוג למקרא באוניברסיטה העברית , חוג יוצא מן הכלל, הכולל בתוכו חוקרים מעולים ומרצים בחסד
אני מאמינה שתוכנית רביבים ירתה בראשו של החוג. גם אם סבל מפרפורי גסיסה , זו אינה המתת חסד אלא וידוא הריגה.

אבל הביקורת הקשה ביותר שלי היא על כך שבעקבות תוכנית זו מפוטרים כל שנה מורים לתנ"ך בירושלים וסביבותיה!
במסגרת התוכנית נשלחים סטודנטים בשנה הראשונה לחניכת תלמידים ( יוזמה ברוכה וראויה לציון) ובשנתם השנייה והשלישית ( אם איננני טועה) הם נשלחים ללמד בבתי ספר, חינם אין כסף.
כל מנהל בר דעת נענה ברצון להעסקתם.
וכיום הם מצויים בבתי ספר רבים, מקבלים שעות הוראה ממכסת שעות קיימת ודוחקים את רגליהם של מורים צעירים ומוכשרים אחרים.
זו חרפה שאין כמותה.
תוכנית שמטרתה ליצור כוח הוראה מוכשר להוראת מקצועות היהדות גורמת לפיטורי מורים במקצועות אלה.
וזו אף טיפשות- שהרי בוגרי התוכנית לא ימצאו עבודה בקרב אותם בתי הספר הגדושים בעובדי חינם.

יש מספר פתרונות ראויים בעיני-
ראשית- סטודנטים אלה,הנהנים ממלגות וייעודם גם מעורבות חברתית, מן הראוי שיצאו ללמד בפריפריה. במקומות שחסרים מורים ולא במקום כוח אדם קיים.
שנית- תנאי להעסקתם במסגרת חינוכית צריך להיות ששעות אלה יהיו בנוסף על השעות הקיימות!!!
כך גם נוכל להגדיל את מספר השעות השבועיות במקצוע, ונגדיל לעשות.

אני תמהה על אירגון המורים שלא השכיל לטפל במצוקה זו מבעוד מועד.

השבוע פוטרה מבית ספרי מורה צעירה ומבריקה לתנ"ך.
אין שעות לתת לה. מגיעים שני סטודנטים מרביבים.
זו פגיעה בפרנסה של אדם. בפת לחמו.
זו פגיעה קשה בעמיתים למקצוע. לערכים כאלה לא ראוי לחנך.

תוכניות הלימודים בתנ"ך משתנה. שוב.

אתמול התפרסמה הידיעה כי תוכנית הלימודים בתנ"ך עתידה להשתנות. שוב.

אחת לכל שר חינוך מתפרסמת תוכנית חדשה להוראת התנ"ך.
תעשו אתם את החישוב כמה תוכניות כבר ספגנו עד כה.
וטרם צמחה הישועה.
נכון, ילדי ישראל לא יודעים תנ"ך .
לא בקיאים במורשת שלהם,
לא מצויים בפרטים ההיסטוריים,
לא מכירים את תולדות האבות והאימהות,
לא מסוגלים לקרוא את הטקסט,
לא יודעים את פירושי הכתוב.
הכל נכון.
ומתוך היכרותי עם הנפשות הפועלות להוראת התנ"ך בתיכונים- לא שם הבעיה.
אנו עושים הכל- כולל שמיניות באויר כדי לחבב עליהם את המקצוע- בנינו מצגות, יצרנו שיעורים אינטראקטיביים, הקרנו סרטים, השמענו שירים, תיבלנו באקטואליה, המחזנו, דנו ועדיין , אפילו מי שהתאהב עוזב בסוף י"ב כאשר אינו בקיא די בספר הספרים.
אך האם הפיתרון הוא לשנות שוב את תוכנית הלימודים?
עמלנו ללא הרף על מערכים, שיעורים, מצגות יצירת דפי עבודה, חוברות וכו', הלכנו לאינספור השתלמויות ופתאום מספרים לנו על שר שהתייעץ בקומץ מורים עלום ( כמו אלה שקובעים את הרייטינג בטלביזיה...) והכריע כי על התוכנית להשתנות. שוב.

שוב ושוב ושוב ושוב ושוב.
מתי יפנימו שבשני שיעורים שבועיים, 90 דקות ברוטו בשבוע (תנקו שליש על התמודדות עם בעיות משמעת )
לא ניתן בשום צורה ואופן להקנות ידע מקיף בספר הגדול מכולם.
הפיתרון היחיד הוא להוסיף שעות שבועיות.
לא יועיל לבזבז כסף על הדפסת אלפי חוברות שיסבירו את הראציונאל של התוכנית החדשה, יפרטו את הפרקים הרלוונטים שנבחרו בדילוגים , וידגימו את אופן ההוראה הנדרש.

השקיעו את הכסף בהוראת המקצוע בבתי הספר. הוסיפו שעות לימוד.

תוכניות לדוגמא מהעשור האחרון
http://cms.education.gov.il/educationcms/units/tochniyot_limudim/mikrammd
http://www.daat.ac.il/daat/tanach/tochnit/tochnit.htm
http://www.daat.ac.il/daat/tanach/tests/olim-1.htm
http://cms.education.gov.il/educationcms/units/tochniyot_limudim/mikramam/

נבואת ההקדשה

מעתה ועד עולם יהיו אלה רשמיי.
הינני מחנכת שלמה בישראל ( בעוונותי הרבים...), וביום פקודה נקראתי אל הדגל. והרי אני כאן.
לצערי ( או להוכחת שפיותי) ההתגלות לא היתה כל כך מרגשת עבורי;
לא היה לי חזיון, לא שמעתי קול ואף אחד לא בא לי בחלום- פשוט התקשרו אלי לפלאפון.
נאמר לי שסמוכים ובטוחים שאשמיע נאמנה קולם של מורי התנ"ך בישראל ומן הראוי שאגולל לי בלוג. שאתחיל כמו נביאים רבים לפני לערוך רשמים ורשימות. וכיוון שהשפן תפוס כבר ועושה עבודתו נאמנה, הבנתי שכנראה לא רק אנבא (כירמיהו) אלא גם אאלץ להריץ אצבעותי על מקשים ולכתוב.
בתחילה סירבתי ( יותר מפעם), אך אמרו לי שמבטן ומלידה אני טובה לעניין.
התראתי שלא יקראו, ענו לי שבלאו הכי אף אחד לא מקשיב לנביאים,
לבסוף התחלתי לחוש את הבעירה בעצמותי ( בכל פעם שנכנסתי לבי"ס או שמעתי חדשות. ואני לא בגיל המעבר למי שתהה...)
והבנתי שאין מנוס. הנני.
אני מניחה שאם אחזה בקוראים ומגיבים על הצג זה יהווה עבורי מעשה סימלי. השאלה עד כמה יהיה סימלי מספרם...
אשתדל להרביץ תורה, לתת נבואות, להציע פתרונות והכל בלי קישור ישיר לרוח הקודש.

"אני רואה בלוג" ( ולא מקל שקד...).