מאגר מידע ספרות הקודש ילדים - בקרוב על יסודי מורים דף הבית מקראנט

יום ראשון, 28 ביולי 2013

לקויות החינוך הממלכתי דתי- שמישהו יעשה משהו !

אחשף כאן לרגע ואספר שלפי ההגדרות הגסות של תושבי הארץ, אני ומשפחתי משתייכים למגזר הממלכתי דתי.
אחת מבנותי סובלת מקשב וריכוז עם אימפולסיביות והיפראקטיביות (בעיה אורגנית נוירולוגית שהיא אינה אשמה בה).
הכיתות עמוסות (38 ילד), יש לא מעט מאובחנים עם קשב וריכוז ויש לקויי למידה אחרים וגם שילוב של חינוך מיוחד. המורים לא מצליחים להתמודד.
פעמים רבות יש צעקות של מורים בכיתות,
ולרב המורות מעדיפות לומר לתלמידים לפתוח חוברת בתחילת השיעור ולענות על X עמודים.
שיטת הוראה לא ראויה בעליל- לא ללקויי למידה ולא לכל אחד אחר.
לדאבוני מצוקה זו באה לידי ביטוי בעיקר ביסודיים (שם הכשרת המורים רדודה מאוד ואין ניפוי של מי שאינו מתאים) ולדעתי בממ"ד הבעיה חריפה יותר.

יש תחרות מטורפת להישגים בממ"ד.
כי הביקוש לבי"ס עולה על ההיצע.
אז התיכונים של הממ"ד ממיינים ומנפים את התלמידים הטובים להם, אלה הקלים להתמודדות- והתיכונים הנחשבים ביותר לא מקבלים אפילו לקויי למידה !!!
הם לא יודו בכך אך המציאות מוכיחה זאת.
ההיסטריה להישגים חילחלה ליסודיים (שהרי מי שממוצעו פחות מ- 90 לא יתקבל לתיכוני י-ם הנחשבים. זה נאמר במפורש באסיפות הורי ו' טרם פתיחת ההרשמה).
ואז כל מה שמעניין את המורים וההנהלה בממד זה ציונים.
הפרט חסר ערך.
שום מיומנויות, אסטרטגיות, ידע עולם , התנסויות, סוגיות חברתית (כבר למעלה מעשור מחנכות נכנסות עם מערכי 'כישורי חיים' ארכאים, שלא רלוונטים למציאות החברתית הדינמית בכיתה, בקהילה, בארץ ובעולם. ושהכל נאמר בהם על דרך האנלוגיה והמשל) , אין התייחסות לכישורי התלמיד באשר הוא- כלום.
(מבחני המיצב ועץ המדדים של משרד החינוך משקפים זאת באופן מזעזע הדורש ועדת חקירה.
תוצאות הממ"ד היסודי נמוכות לאין שיעור מהממלכתי, ויש לא מעט תלונות על היחס לפרט).

בחינוך הממלכתי (שרחוק מלהיות מושלם)  זה לא כך.
ומן הראוי שהפיקוח על הממ"ד יתעורר ויקח דוגמה.
תיכונים ממלכתיים לא רשאים לנפות תלמידים על סמך ציונים או מצב סוציואקונומי (שנת לימודים בממד עולה להורים פי 5 עד 10 יותר מהממלכתי! ), יש בהם התייחסות לפרט ובין היתר לצורכי לקויי הלמידה.

אני מתביישת בחינוך הממ"ד שצמח אצלנו.
לא זו התורה שגדלתי עליה.

אני מרגישה שאני עושה עוול לבנותי הלומדות בממד, אבל הממלכתי לא הולם את דרך חיינו, אז מה נותר לי לעשות?

יום ראשון, 28 באפריל 2013

ח"כ פירון, 'הלא אם קטן אתה בעיניך, ראש מורי ישראל אתה' !

אזהרה- הדברים הבאים קשים לקריאה !
עד הגיעו ימים בהם לא אוכל עוד לשתוק.

לפני זמן מה היו כאן בחירות.
החלה סערה, כיפופי ידיים, פוליטיקה חדשה נולדה ורפורמות שלמות קורמות עור וגידים לנגד עינינו.
בין היתר- זכינו בשר חדש במערכת החינוך.

דוקא היו לי ציפיות גבוהות. גבוהות מאוד.
אבל מהרגע הראשון נדמה שהשר מוכן לסחור במוריו בעבור פחות מנזיד עדשים.
בעבור פופולריות זולה.

לא יבשה הדיו על נייר צילום הכנסת החדשה ומינוי כבודו,
וכבר יצא בהכרזה על הקדמת המיקוד,
יממות ספורות אח"כ התבשרה ישראל על רפורמה מקיפה שתחל בביטול בגרויות,
ובחג המדורות האחרון התבשרנו שבכוונת כבודו לצמצם את חופשות עבדיו ותלמידיו,
כי קמה עליו זעקת ההורים המתקשים בהשגחה על עולליהם.
ולא הספקנו לעכל בשורה זו וכבר נחתה גזירה חדשה- כבודו יצמצם את חופשת הקיץ בשלושה שבועות
ובתמורה יעניק לנו שישי חופשי ( ונראה שאם יום זה בלאו הכי חופשי לרובנו, טוב הדבר).

לתוהים ונושאים עינם לשבתון המורים- מקור המנהג הוא בהגדרת המורה העברי כעבד.
ולפי דין עבד עברי, זכאי זה לצאת לחופשים בתום שש שנים.
בעיני כלל הציבור שמעולם לא התנסה בהוראת כיתה של 40 ילד, הרינו רק בייביסיטר זול ותו לא.
בייביסיטר שניתן להכותו עד ביזוי, לחבול שמלתו ולהלין אחוז ניכר ממשכורת עמלו.

מורי ישראל - דמנו הותר.
אבדה תקוותנו, נגזרנו לנו . משיח שקר משחנו...

היכן הוא השר שראשית ישמע , ילמד, יתדיין ורק אחר כך יוסף לקח?
הצהרות אלה היוצאות לתקשורת הן איוולת, ויש בהן משום השפלה למורי ישראל.
והיכן ארגוני המורים? אין נביאים בשער.

אנא כבוד השר, הצנע לכת.

ואחזור שוב על דברי שמואל לשאול שחטא בחרם -
" הלא אם קטן אתה בעיניך,
                       ראש מורי ישראל אתה !"
 

יום שלישי, 21 בפברואר 2012

אוטובוסים בשבת- הדרך לגיהנום רצופה כוונות צבועות

היום נערכה הצבעה בעיריית ת"א בה הכריע הרב כי רצונו בתחבורה ציבורית בשבת.

אני נפעמת.
מדהים אותי שהאנשים שיצאו ראשונים לגור באוהלים ברוטשילד על מנת לזעוק את הצורך בצדק חברתי, עושים ככל הניתן לרמיסתו.

לפעמים הנאורות החילונית היא מסווה לגזענות ובורות קשה.
(ושלא תבינו אותי לא נכון. כפייה דתית אכן קיימת. אבל לא זה המקום לזעוק עליה).

אז מה בין שבת לצדק חברתי ?
לאחר יציאת מצרים , הטקסט הראשון שפותח את יסודות האמונה והחקיקה הישראלית הוא עשרת הדיברות (שמות כ' 1-13).
טקסט זה מהווה מסמך יסוד לעקרונות מוסריים שביקש המחוקק להעביר ועל בסיסם ליצור חברה מתוקנת. צודקת.

הדיבר הרביעי דן בשבת: "ז זָכוֹר אֶת-יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ. ח שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד וְעָשִׂיתָ כָּל-מְלַאכְתֶּךָ. ט וְיוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת לַד' אֱלֹהֶיךָ לֹא-תַעֲשֶׂה כָל-מְלָאכָה אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ עַבְדְּךָ וַאֲמָתְךָ וּבְהֶמְתֶּךָ וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ".

לא מדקדק המחוקק בהגדרת זכור או מלאכה, אבל לעומת זאת חורג ממנהג הקצרנות ומפרט לפרטי פרטים מי זכאי לשבות ממלאכה- לא רק בעל המאה ומשפחתו, אלא אף העבדים ואפילו הנוכרים הגרים בתוכנו.
במזרח הקדום לא הקפידו ממש על זכויות הפרט.
ניתן היה להעביד עד כלות חושים, עד מוות. ובמיוחד היו נתונים לניצול העבדים והזרים. והמקרא כאן יוצר תקדים חברתי.
יום חופשי אחד בשבוע לכלל האנושות- ללא הבדל דת, גזע ומין.

ובואו נחזור לאוטובוסים-
עומד לו תל אביבי מצוי, ללא רישיון או רכב ודורש להשתמש בחירויות הפרט שלו עפ"י חוסר אמונתו ומבקש שתעמוד לפניו הזכות להתנייד בזול ממקום למקום שבעה ימים בשבוע.
לכאורה- הגיוני. ועכשיו למעשה-
מי יהיו הנהגים? משמרות בשבת יהיו חובה? מי שלא ישא בעול יפוטר?
מי ינקה,יתדלק ויתחזק את האוטובוסים? מה המחיר שישלמו על כך ילדיו של אותו נהג? אישתו?
ובל נשכח-מרגע שחברת דן, הציבורית, תחל לסוע בשבת ,קצרה הדרך לאשר לארגונים רבים אחרים לפעול בשבת ולכפות על עובדיהם להיות עבדים.

אם זכויות נקנות במחיר רמיסת פרט אחר- האם יש בהן ערך אמיתי?

אז אני קוראת לכל לוחמי החופש והצדק החברתי באשר הם- שבו, קראו ולימדו את הדיבר הרביעי.
וקיימו את יסודות הצדק לאשורן במקום להפרן מתוך נהנתנות ובורות שבאה על חשבון חולשתם של אחרים ובמסווה לקוי של לוחמי צדק ונפגעי כפייה דתית.

(והערה לשומרי המצוות- נראה כי גם הגדרת 'גוי של שבת' היא בבחינת עבירה- שהרי הוא גר הגר בתוכנו...).

יום רביעי, 8 בפברואר 2012

עבדי קבלן

ימים רבים עברו מאז עמדתי בשערי עמוד זה והבאתי תוכחה.
אבל הנה באו שוב ימים שלא נותנים מנוח.

בבואי ללמד את חוקי העבד בכיתה, השאלה הראשונה שאני פותחת בה היא- האם היום יש עבדות בישראל.

וזו אכן שאלה מעניינית.
לאחר שהוציאנו האל ביד חזקה ובזרוע נטויה מעבדות אנוש במצרים אל חירות ובחירה באמונתו (וחפשו במקראנט את ההרצאות של דוד כהן צמח ופרופ' ישראל רוזנסון בנושא), את קובץ חוקי ישראל (לאחר הברית- עשה"ד) הוא פותח דוקא בחוקי עבדים (שמות כ"א).

העם יצא מעבדות אז החקיקה תתחיל במקום שכואב להם הכי הרבה.
נראה שהאל לא מסוגל לסבול את העובדה שהעם שעובד אותו יחזור מרצון להשתעבד לבשר ודם.
יחד עם זאת , ברור לו לחלוטין שביטול מוחלט של העבדות לא ייתכן - גם כי זה שאיפה אידיאלית מרחיקת לכת בזמן זה (כפי שציין פרופ' רוזנסון) וגם כדי שיהיה מוצא ראוי לאדם שנקלע לחובות.
ולכן החקיקה בישראל בעניין העבדות נעה בין הרצון להבהיר שעבדות היא גזירה לא נעימה לבין הצורך להגן ככל שניתן על האדם המשתעבד.

כתוצאה מכך- סחר בבני אדם אסור, אדם הוא זה המוכר עצמו (מבחירה, מרצון), או אב את ביתו.
העבדות מוגבלת בזמן, העבד נחשב לתקופה זו כשכיר עם זכויות פחותות. כשיוצא לחופשי- יצא עם הרכוש איתו בא.
ויחד עם זאת העבדות אינה מומלצת, כיוון שאם ינשא במהלכה לא יצא עם אישתן וילדיו, מעמדו נמוך (רכוש האדון וניתן אפילו להכותו), זכויותיו בכל זאת נפגעות, ובכלל אם יבחר להישאר עבד עולם- יתנו סימן באוזנו (רציעה) כך שבכל מקום , כולל בקניות בשוק, יזהו אותו כעבד.

המחוקק מנסה מצד אחד להגן על העבדים ואילו מצד שני להבהיר שמעמד זה פוגע ומשפיל, כדי שישקול האדם בכובד ראש את השתעבדותו.

והיום?
עפ"י חוק מדינתנו הדמוקרטית העבדות אסורה בישראל ואף נחשבת עבירה פלילית.
אך מהי עבדות?
אדם שעובד מצאת החמה ועד צאת הנשמה, בלי אפשרות לימי מחלה או חופשה (כי לא משלמים עבור זה), בלי פנסיה לימי השיבה שיבואו (אשר עפ"י קהלת לא יהיו ממש טובים), בלי אפשרות לחסוך על מנת להתאושש כלכלית (קרן השתלמות),
אדם ללא ביטחון תעסוקתי, יציבות כלכלית, שמקבל תשלום לא הולם בעבור שעת עבודה- אם בכלל, שהרי יש מעסיקים שמלינים שכרו או לא משלמים בעבור כל שעותיו שעבד, חשיפה לניצול מחפיר, תנאי העסקה קשים.
האין זו עבדות?
ואם כך- אז עובדי הקבלן הם עבדי קבלן.
וכבר איננו חיים במזרח הקדום, אז שאיפתנו צריכה להיות ביטול העבדות ולא שיפור המציאות הקיימת.
והמופקד על קופת המדינה צריך להבין שאין דרך אחרת אלא העסקה ישירה.


העבדות המקראית באה לסייע לאדם לעמוד כלכלית על רגליו עד יבואו ימים טובים יותר (ומגדיל לעשות מחוקק ספר דברים שאף נותן למשתחרר מענק- כחלק מתפיסת ערבות הדדית וסיוע לאחים,בני אותו העם).



אל לנו להתנער מאחינו.
הגיעה השעה להגשים את שאיפת המחוקק המקראי ולבטל עבדות בישראל!


אחרת יתרבו גרים, אלמנות, יתומים, חד הוריות, לויים למיניהם ושכבת מצוקה, והרי קופת המדינה תצטרך להכיל גם אותם.
ובסופו של יום, אם תקראו באמת את האותיות הקטנות ב'עוז לתמורה', יתברר לכם שכולנו עבדים.
אז אם נשכיל להיטיב עם עובדי הקבלן אולי יבוא יום ויתבטלו הגזירות גם על עבדי החינוך.

יום שלישי, 6 בספטמבר 2011

חוברות לימוד וספרי בגרויות תנ"ך- הוצאה מיותרת ושגיאה פדגוגית חמורה!!!!

מסתובבת בפורום שאלה מעניינת.

ספרי לימוד בתנ"ך.

לצד כל תוכנית לימודים חדשה שמפציעה צצים אביזרים אופנתיים מרשימים הקרויים בשם- ספרי הכנה לבגרות או חוברות לתלמיד. ונדמה שכבר שנים האמונים על הוראת התנ"ך לא מורים את התנ"ך עצמו אלא את גיבובי הספרים השונים.
אני עצמי למדתי אצל מורה שנכנסה בזמנו עם ספר אנקורי לכיתה ואותו פתחה כל שיעור לפנינו, וכולנו מכירים אישית גם את עמיתנו שלאורך התוכנית הקודמת דילגו עם "יואל גבע" לכיתות וחלקם אפילו הורו לתלמידיהם לקנותם. ואני לא רוצה חלילה להפלות את היסודי או החטיבה- אשר גם שם- לרב מלמדים מתוך חוברות צבעוניות. אבל לא בדיוק תנ"ך.
מורים רבים לא פותחים את ספר התנ"ך בכיתה.
ואם המורה חושש מפתיחת ספר הספרים מדוע שתלמידו יחוש אחרת?

בעיני ההוראה המפורשת של המפמ"ר הקודם להימנע כחוק מספרים המתיימרים להורות תנ"ך- היא הדיבר האחד עשר.

אז בואו ננסה רגע לברר מדוע המורה הישראלי למקרא חושש מהתנ"ך.

בראש ובראשונה צריכה להישאל השאלה- מה המטרה של בתי הספר בקניית ספרי לימוד. (ואולי מעניין ליצור שיח כזה לפני הכרעה בבי"ס עם צוות התנ"ך ). האם בעבור גיוון בשיעורים ? (אם כך ספריהם של וניצקי וגבע לא רלוונטים) האם בעבור הכנה לבגרות? ואם התשובה היא כן על השאלה השנייה- האם איננו סומכים על כישורי ההוראה שלנו? מה גורם לנו לברוח אל ספרי הכנה לבגרות?

 זו הוצאה מיותרת, ושגיאה פדגוגית חמורה בהוראת התנ"ך.


ואסביר-
1. למעשה בשליחה אל ספר הכנה לבגרות מבטל המורה את עצמו בפני הכיתה ומכריז על כך שאינו חיוני. מדוע שימשיכו תלמידים להופיע לשיעוריו ולהאזין לו? הכל בספר.
2. בהוראה דרך ספר הכנה לבגרות- אנו מצמצמים את הוראת המקצוע לבגרות בלבד- אין אקטואליזציה אצל פלורה בספרים, אין שירים וקטעי הגות שניתן לחבר, אין שיח ואין יצירת מחשבה. שינון בע"פ זו המטרה.
אין אפילו חיפוש משמעות הטקסט.
3. חד משמעית אני יכולה לומר שספרי הבגרות אינם מתאימים להוראת כיתות מב"ר, אתגר, לב, וגם לא ללקויי למידה. ( מורים בבי"ס שדרשו מתלמידי מב"ר לקנות את הספרים העידו שאף תלמיד לא פתח מעולם את הספר- אפילו לפני מבחנים !!!)
4. והפשע הגדול ביותר בעיני- שכך אנו שוללים מהם את התנ"ך עצמו!
    הם לא מתמצאים בו. ובעקיפין- זה גם מקשה עליהם בבגרות עצמה.
בהוראת מקרא אין שום צורך בספרי לימוד.
המקרא הוא הספר היחיד והטוב מכולם. הכל בו. אז למה לברוח ממנו.
בעיני זו הוצאה כלכלית מיותרת!!! (כמה עולה ספר? 100 ש"ח? כמה תלמידים?)

ואני חוזרת אל השאלה המרכזית שיש לברר- מדוע מבקשים אותם מורים את הספרים?

אני יודעת שבעבור מורים  לא מעטים זה כלי הכוונה בהוראת כיתה- על מה לתת דגש, איך להסביר, סיכום מקורות שונים של החומר. זה לגיטימי. להשתמש בזה כספר הדרכה למורה עצמו בבניית מערך. לגיטימי. (אם כי יש עזרים רבים ואמינים יותר)
אבל לא לשימוש התלמידים באופן גורף. ובאמת עדיף שההוצאות השונות יחזרו לספרי הדרכה למורים במקום לתלמידים.

אותה לקות יש בצילום החומר הלימודי לכיתה- למה לצלם? שיסכמו בשיעור! איפה החינוך לאחריות אישית שלהם? איזה אינטרס יש להם להופיע לשיעורים ?  (מה באמת אחוזי ההעדרות? או רמת התפקוד של התלמידים בכיתה? כל מורה צריך לברר היכן זה מתחבר לכישורי ההוראה שלו ולשיטות הלימוד)

דבר אחר שניתן לעשות- הוא להניח שני עותקים בספרייה.
ירצו התלמידים- ישתמשו. יקבלו הכל בכיתה- לא ישתמשו.

אני מאוד נחרצת בסוגייה.
ולטעמי השינוי מתחיל ברכזים! רכזי תנ"ך הטילו וטו על ספרים וחוברות לתלמידים.
לא בגלל שמבקשים מכם. אלא כיוון והספר עצמו יקר לכם כל כך.

קל זה לא יהיה. אבל הגיע הזמן למהפיכה.
מפו את הצוות שלכם- ותק, יחסי עבודה, קבלת מרות, ממי צפויה התנגדות ואיזה. ודאו שיש לכם גיבוי מההנהלה במקרה של התנגדות של אחד מאנשי הצוות.
האמינו בכך באופן מוחלט, ונהלו שיחה עם הצוות ('מה באמת הסיבה לקניית ספרי הכנה לבגרות?'). אולי מוטב לא להכריז ישר על הכוונות אלא דרך הבירור שלהם עם עצמם להגיע למסקנה.

ייתכן שדוקא צעד זה יוביל לבניית צוות מחדש (ברמה המקצועית). כיוון שאז תידרשו לישיבות שבועיות על תוכנית הלימודים החדשה, תרעננו תכנים, תחליטו על דגשים בהוראה. כ"א יבנה מערך בנושא ויעביר ליתר הצוות. תעלו חזרה את יוקרת המקצוע ואפילו תפתחו 5 יח"ל ( שמשרד החינוך מממן!!! והאוניברסיטאות החליטו שיקנה בונוס של 25 נק').

 העם דורש צדק חברתי. ואני מוסיפה-  מורי מקרא דורשים תנ"ך !!!

יום שבת, 6 באוגוסט 2011

פתאום קם אדם בבוקר ומרגיש שהוא עם ומתחיל ללכת...

כבר יותר משבוע שאני מנסה להיזכר באירוע מקראי שמזכיר קצת את הנהירה ההמונית לרחובות בתביעה לצדק חברתי.
וכנראה שמעולם, קודם לכן, העם לא דרש צדק חברתי.
אז מה ? ייתכן שסוף סוף אנו לקראת בניית בית שלישי ולא חורבנו?

השנה , נוסף על מנהגי האבלות הסמליים מאז החורבן יצא עם ישראל מאז י"ז בתמוז לגור באוהלים.
והנה, אנחנו ימים ספורים לפני ט' באב. לוקחים את גורלנו בידינו- רב שקה יכול לדבר יהודית מעבר לחומה, נבוכדנצר יכול לשלוח את חילותיו ואפילו הרומאים מוזמנים- הפעם העם מכיר את הבעיות, יודע את השפה ודורש מהמנהיגות שתוציא החוצה את אוצרות המקדש,  תקיא את הנשיאים הסורחים ותדרוש את הדין מפרות הבשן.

אז אולי עלתה לי המחאה לראש, אבל לי נדמה שבאיחור של 2000-3000 שנה סוף סוף החליטו להקשיב לדברים של עמוס, ישעיה, ירמיהו ושות'. לא?
העם הוא כבר לא קובץ נעלמים ספונים בבתיהם אלא הולכי רגל עם משפחות ושלטים שזועקים את השאיפות שלהם למדינה מתוקנת.

המלעיזים מבטלים את המחאה, מנסים לצמצם אותה לאוכלוסייה עם כותרת, לברוח בטענה שהדרישות לא ממוקדות, שאין די כסף לממן אותן.
למעשה הם מבקשים לברוח ממענה ראוי והולם למצוקות מתמשכות.
נקווה שבזמן הקרוב אחד מנבחרי הציבור שלנו יגדל כושר הנהגה, תפיסת צדק חברתי וכישורי ביצוע- ונחזה בעינינו בבשורה שתצא מציון.

ועניין נוסף- לראשונה מזה אלפי שנים מגזרים שונים בעם מאוחדים !
והמחאה ראויה להערצה- בזמן שבכל העולם מפגינים מרימים אגרופים אצלנו מוחים עם שירים.
כנראה שגידלנו עם לתפארת.


השנה, בצום תשעה באב, נהיה רעבים ועצובים על חורבן הבית אבל אם תקווה בלב לבית חדש וטוב יותר.

יום שני, 27 ביוני 2011

בואו נדבר על ישיבות הסדר

בין שאר הדברים בהם מתעסקת התורה , היא בחרה לדון גם בחוקי מלחמה.

כידוע לכולנו החוק (דברים כ' 10-18) מבחין בין מלחמת רשות- אותה ישראל יוזמים על הערים הרחוקות מהם לבין מלחמת מצווה (חובה)- הנכפית על ישראל ואז על העם לחרף נפשו ללא הבדל עדה, מגזר וצבע עור ולהגן על המולדת ותושביה. כי אחרת נכחד.

יש לנו היסטוריה מתועדת של מעלה מחמשת אלפים שנה , המוכיחה שמלחמותינו לרב נועדו להגן על הבית. הישרדות.

למודי ניסיון חזרנו ממלחמת העולם השנייה. יתומים, שכולים, עריריים וייסדנו כאן קודם צבא ואח"כ מדינה.
שדמנו לא יהפוך להפקר.

צה"ל גדל, התפתח. הפך ארגון ממוסד עם ראייה לטווח רחוק.
הוא למד להכשיר באופן הטוב ביותר לוחמים- כדי שניטיב להתמודד עם כל צרה שלא תבוא.
הכשרת הלוחמים כוללת מסלול שאורכו למעלה משנה.
'המסלול' קיים- על מנת ליצור גיבוש, אחוות לוחמים ושותפות גורל, נאמנות אחד לשני, למדינה ולערכים אוניברסאליים.
כמובן שבמהלך ההכשרה הלוחמים נבחנים גם בחוסנם הפיסי והנפשי. מקבלים סקירה על אופני לחימה שונים, נשקים, בעלי היכולת ביחידות מזוהים ומוכוונים להתמקצעויות ייחודיות, עובדים איתם על כושר גופני , הם עוברים אימונים רבים ומפרכים וגם מתנסים בשטח.

בשנה וחצי הבאות הם יתרגלו את מה שלמדו וישרתו את המדינה בהכשרתם שרכשו בעמל רב והקרבה עילאית.


ולכן חורה לי מאוד,
       התרבות הקלוקלת של בני הישיבות.
               (במגזר הממלכתי דתי)


היום במגזר הממלכתי יש אחוז ניכר של בני נוער שטרם שירותם הצבאי ובנוסף עליו חותמים שנת שירות- למען החברה או הולכים למכינות קדם צבאיות. בנוסף על השירות הצבאי. אני מדגישה שוב.
סך הכל הם משרתים את מדינת ישראל- 4 שנים לפחות!


ומה עושים הביינישים בעשור האחרון?  מתחמקים משירות סדיר מלא ששאר האזרחים עושים.
                       
                      כן- בני ישיבות ההסדר מתחמקים משירות מלא !!!!


אני אסביר-
בתקופתי בן ישיבה היה משרת 3 שנים ולומד 3 שנים.
אך מזה עשור (אם לא יותר) הם התחרדו- הותר להם ללמוד כאוות נפשם (על חשבון מדינת ישראל) ולשרת שנה אחת בלבד.
לזכות רק במסלול ההכשרה ולהשתחרר לעתידם. הם לומדים, נישאים, מביאים לעולם ילדים,מוצאים עבודות- בזמן שבני הגיוס שלהם מחרפים נפשם על ג'בלאות המדינה. וצה"ל שהשקיע בהם מיטב כסף מתוך מחשבה אמיתית שיתרמו למאמץ המלחמתי כמו כולם- נותר עם תאוותו בידו.

אז על מה המהומה?
שצה"ל מסרב לגייס אתכם לטיס או יחידות מובחרות  אם אינכם חותמים כמו כולם על זמן השירות.
צביעות ורעות רוח מצדכם. לא?
די לנפנף בערכים היפים מהבית-
תעמדו מאחוריהם! תקיימו אותם הלכה למעשה!
שירות חובה (מצווה)  לא נופל משלוש שנים מלאות.


תלמדו מהחבר'ה במגזר הממלכתי. הם אפילו תורמים עוד.

יום שלישי, 21 ביוני 2011

יזכור עם ישראל

מזה שבוע מתנהל כאן שיח לא  מובן לי, לגבי הנוסח של  קריאת\ תפילת "יזכור" לחללי מערכות ישראל ונפגעי פעולות איבה.
רמטכ"לנו החדש (והוא אכן משכמו ומעלה) בחר להכריע בסוגייה שלא נודע כי היתה מדוברת כלל מזה עשור.
האם יפתח ה"יזכור" במילים-
"יזכור עם ישראל את בניו ובנותיו ..."
או
"יזכור האל את בניו ובנותיו...".


ולפני שאנו עוברים להצבעה בSMS , כמה מילים-
האמת שמעולם לא ידעתי שהיה ויכוח סביב הפתיח של קריאת יזכור. ואפילו לא ידעתי שהקריאה הנוכחית הוכתרה כחילונית בעוד זו שאושרה לאלתר נחשבת דתית.
ובואו נתעכב לרגע וננסה להבין מה מטרתה?




יום הזיכרון- למען יזכרו תושבי ישראל מי מגש הכסף שעליו מוגשת מדינת ישראל. לא?
אז מי צריך לזכור? בני האדם או ריבונו של עולם?


בשמואל ב' פרק ב דוד המלך סופד לשאול ויהונתן.
דוד קורא  " הצבי ישראל על במותיך חלל. איך נפלו גיבורים"
אל מי הוא קורא? "במותיך" של מי ?
אני אחטא כאן בגדול ואין לי גיבוי במחקרים ואצל פרשנים ובכל זאת אהיה סוררת- יש לי הצעה לקריאה אחרת-
נדמה לי שמתוך מודעות גמורה דוד משתמש כאן בכפל משמעות-
"צבי ישראל"- הוא לדעת פרשנים כינוי למלך עצמו (בין אם לתפארתו ובין אם הוא עצמו), ואת גופתו וגופת בנו מבקש דוד להניח על במות ישראל, לנגד עיני העם. ובקריאה המזעזעת- "הצבי ישראל" מבקש דוד מהעם להציב לנגד עיניו ועל במותיו את צבי ישראל.
ואם זה לא היה ברור אח"כ ממשיך דוד  וקורא אל בנות ישראל שיקוננו.
ובכלל לפני הקינה מוסיף המחבר ללמדנו שבקינתו ביקש דוד בכלל  "ללמד את בני יהודה קשת "(בנושא זה מעניין לשמוע את קריאתה המרהיבה של רוני מגידוב) - שיבינו איך להילחם.


ושוב יש כאן פנייה אל אנשים. לא לאל.


כלומר- הקריאה היא לעם. ולמרבה ההפתעה היושב במרומים כלל לא מוזכר בקינה.


וכאן מומלץ להיזכר במטרת הקינה-
נדמה לי שהסצנה ב"סוף העולם שמאלה" בה האם הגוססת מזמינה אל מיטת חוליה את המקוננות כדי לבחון את קינתן- בתוכנה וכנותה- מבהירה בהחלט את המטרה.
הקינה באה ללמד מי היה האדם בחייו. אנדרטה שכולה מילים. וככל שהיא מהללת, משבחת, כואבת, מייסרת, כנה- אמור הדבר להעיד על גדולתו של המת ועל האובדן לאנושות.


ועונש קשה מנשוא היא השכחה. בירמיהו כ"ב 18-19 מודיע ירמיהו ליהויקים המלך החוטא- שלא יספדו לו כלל. לא בני משפחתו ולא נתיניו. הוא לא יחסר לאף אדם!
לא ירצו לזכור אותו!


ושוב לסוגיית ה"יזכור".
במקרא הפנייה בקינות היא לבני האדם שיזכרו ויזכירו.
ונראה לי שנכון הדבר אם ביום שהוגדר לזכרון, אכן נקרא מחדש בכל פעם לציבור הגדול- לזכור.
לזכור את המחיר שאנו משלמים כדי להמשיך לחיות כאן מוגנים, לזכור את האובדן, לזכור את המשפחות שנותרו שכולות ולהזכיר את האנשים שלא מימשו חייהם עד תום.
ומריבונו של עולם, שיודע וזוכר מבלי שנאמר זאת במפורש,  אנחנו יכולים פשוט לבקש- שתהא נשמתם צרורה בצרור החיים ושיקומו לגורלם לקץ הימים (דניאל י"ב).


אמן.


(ועוד קטנה בהקשר- העובדה שהרבנים הצבאיים, המבקשים לדבר על תחיית המתים,  מזכירים בתפילת "אל מלא רחמים" את חזון העצמות היבשות מיחזקאל ל"ז - שהאל עצמו פירש כאלגוריה על תחיית העם ולא את דניאל י"ב שם יש נבואה על תחייית המתים, מתמיהה כשלעצמה).





יום ראשון, 29 במאי 2011

המדריך להורי המתבגר הדתי

היום התפרסמה ידיעה מעניינת בעיתונות-
מכון פוע"ה הוציא לאור "מדריך להורי המתבגר הדתי".



בחוברת, הנקראת "המתבגר בציבור הדתי, מדריך הלכתי מעשי", מובאים כמה מקורות לשאלות הקשות שבהן נתקלים הורים ומחנכים. הרב מנחם בורשטיין, ראש המכון ואחד הרבנים המובילים בתחום, אף העז ונתן תשובות. "בכל הקשור לגילוי מיניות אצל ילדים, מה שנכון אצל המומחים החילונים לא תמיד תקף אצל הדתיים", מסביר בורשטיין.
אחת השאלות הבוערות נוגעת ביציאה מהארון. "כשילד אומר את זה צריך להבין שייתכן שבתוך שלוש דקות הוא עומד להתאבד", מבהיר בורשטיין. "אם ההורה יגיב בחריפות ויאמר משהו כמו 'אתה לא הבן שלי!', זוהי סכנת נפשות. דבר ראשון הוא צריך לדעת שאתה אוהב אותו, ואתה אבא שלו. אחר כך להתחיל לדבר על בירורים וטיפולים".
סיטואציה קשה אחרת שבה נתקלים הורים וילדיהם הדתיים נוגעת לאוננות וליחסים. בהקשר זה יש לאנשי פוע"ה המלצה מפתיעה. "בעבר סברתי שיש צורך לעשות שיחות בין ההורים לילדים אבל ראיתי שההכנה של ההורים חלשה", אומר הרב בורשטיין. "כדאי שהאם תדבר עם בתה, שכן היא מסבירה לה דברים אינפורמטיביים כמו המחזור. לעומת זאת, לגברים אני אומר לא לעשות שיחות כאלו ולדאוג שמערכת החינוך תעשה זאת. כך אחוז הטעויות יהיה נמוך יותר".  (מכון פוע"ה)



אני חייבת להודות שזה העלה חיוך על פני. חיוך עצוב.
כבר תקופה ארוכה אני מסתובבת עם תחושה קשה שהמגזר הדתי יודע לחנך בנות לצניעות , אבל לרב אין שמץ של מושג אין לדון בענייני מין. עד כדי כך ששוכחים ללמד את הבנים שליטה עצמית.
קיימת מבוכה ואפילו בורות רבה- והשתיקה הגדולה הקיימת מביאה לא פעם לקורבנות.

וכמה מגוחך הדבר.
אפילו ספר הספרים לא הסתיר דבר-
הרי שיר השירים הוא הדרכה מינית טרום נישואים. הדרכת כלות!
עצמו עיניים לרגע ודמיינו קבוצת נשים, מכל הגילאים- סבתא רבה צלולה וחדת לשון הפורמת את צמות השיבה הארוכות שנים שלה, למרגלות הכרים הרחבים יושבות בנותיה- אימהות, דודות מערבבות חינה בכדי חרס ונכדותיה בתולות צעירות הסורקות את שער הפחם הארוך שלהן. ולידן אחיותיהן- נערות וילדות שמביטות בסקרנות ומנסות לפענח את מילות הצופן הגורמות לצחוקי עונג ואנחות.
יחד, כולן, ארבע דורות באוהל האדום. בין חומות ירושלים. קבוצת נשים מגובשת, שבין מריטת שפם לסידור גבות מספרות בחיוך על הזוגיות שלהן; על התיאבון המיני של הגבר לו נישאו, על חסרונות הגברים, ממליצות איך לרכך את ליבו של הגבר, איך לפתות במילים או באוכל- וקולות הצחוק הרמים עולים כניגון נעים.
כמו "סיפור כתוב במניפה".
ובאותה קבוצת נשים יושבת כלה מיועדת, מייחלת ליום בו תוכל לצעוד עם בחיר ליבה בשווקים ולשוב איתו יחד אל אותו הבית ואותה המיטה. " שחורה אני ונאווה" אומרת היא לנשים המקיפות אותה, ומגוללת לפניהן את ייסורי אהבתה. את השיחות הגנובות עם בחיר ליבה... ואז כל אחת מהנשואות מעניקה לה מנסיונה "דודי לי בין שדי ילין" אומרת האחת, "בצילו חמדתי וישבתי" עונה לה בחיוך חברתה וממשיכה "ופריו מתוק לחכי".
ומתייסרת הכלה "סמכוני באשישות רפדוני בתפוחים, כי חולת אהבה אני !".
ומדי פעם מבהירה הסבתא רבה, שלא יטעו לחשוב אחרת חלילה- "השבעתי אתכן בנות ירושלים" היושבות כאן איתי "אם תעירו ואם תעוררו את האהבה עד שתחפץ"- המימוש רק אחרי הנישואין...

נתתי דרור לדמיוני, אך נדמה לי שפרופ' זקוביץ טען שזוהי שירת נשים מובהקת. אני רק ציירתי בצבעים.

רבים גדולים וחכמים תהו איך שירה אירוטית כל כך השתרבבה לה אל הספר המקודש ביותר.
זו גדולתו של המקרא- הוא מקיף מכל עבר את הווי חיינו, לא מסתיר דבר. מטוב ועד רע.
ומין ומיניות הם חלק בטבע האדם. ובהמשכיות הגזע האנושי בכלל.

כמה עצוב שדורות על גבי דורות מתעקשים להישאר עיוורים לתכנים אלו במקרא- ואז אימהות מסוגלות לתת רק מידע אינפורמטיבי על המחזור ולאבות, מכון פוע"ה ממליץ כלל לא לדבר עם בניהם- כי אחוז הטעויות שלהם גדול... ואז נשארים הדברים בידי מערכת החינוך הממלכתי דתי.
האם שם הם באמת יודעים לדבר על כך? האם מוסדות שמסרבים לראות את שה"ש במערומיו ומטיפים בטירוף לאלגוריה מסוגלים מנטלית לחנך דור שיחיה בשלום בגופו ?


אז אולי מזל שלראשונה יצאה חוברת הדרכה...



יום שני, 2 במאי 2011

נחשת הנחושת והרופאים השובתים

אני לא יודעת אם שמתם לב, אבל בשבועות האחרונים הרפואה הציבורית שובתת לסירוגין.
נראה שכבר קשה לעקוב אחר השובתים- מורים, ההסתדרות הכללית, פרקליטות המדינה, עובדים סוציאלים ועכשיו תור הרופאים.

מעניין לראות שהרופא היחיד במקרא הוא האל. הוא זה שממית ומחיה.
הוא אל, ולכן רק בכוחו לרפא. אבל טרם אעמיק דיון בנושא מעניין זה- נחזור רגע לימינו אנו- למציאות המאתגרת בה אנו חיים. מעמד הרופאים כיום.


לא בטוח שמאבק הרופאים באמת לגיטימי !

לפחות לא כל מה שחרטו בדם החולים על דגלם.
כאשר אנו מעיינים בספר במדבר כ"א אנו מוצאים סיפור מעניין; לאחר שהעניש האל את בני ישראל (על הוצאת דיבה) דרך הכשות הנחשים, ביקש ממשה ליצור מטה נחושת של נחש- שכל המביט בעיניו יבריא "והביט אל נחש הנחושת וחי"(במדבר כ"א 9).

כל יום מגיעים מאות "נשוכים" אל קופות החולים ובתי החולים בארץ. מסיבות שונות ולעיתים משונות מטוב ועד רע.

ואחרי מאבק מיגע בטפסים שונים, תשלומי 'התחייבות', לקיחת מדדים אצל האחות הם מגיעים לבסוף מותשים, יגעים, חוששים, לחוצים ועצבנים אל הרופא.

מתברר שמרבית הרופאים (ותסלחו לי) לא יודעים כלום.


הכל בגדר השערה, ונכון עד שיוכח אחרת. עד הסבב הבא בו ישנו את דעתם...


אם הזדמן החולה לבית החולים בשעת בוקר סבירה, אזי סביר שיראה רופא בכיר או רופא שהתייעץ עם בכיר במקום. לעומת זאת- אם הגיע אותו אומלל בשעת לילה, רחמינו עליו- כיוון שיתקל במתמחה עולל עייף, מנוצל ויגע.


התבלבלתם? אני אסביר-


גם ברפואה הציבורית קיימת היררכיה. בתי החולים מלאים במתמחים שלא ישנים ימים שלמים ומועסקים בתנאי עבדות בזמן שהבכירים מרחפים בין המחלקות לייעוצי שר"פ.


מעשה שהיה כך היה- לא מזמן אושפז חבר יקר בהדסה עין כרם.


בMRI ראו כתם ולא היה ברור האם זה גידול או דלקת. החליטו על ביופסיה. חלוקים לבנים רבים פקדו את מיטתו. ההיררכיה לא היתה ברורה למטופל ובני משפחתו, וגם לא טרחו להסביר מה הממצאים או הבדיקות הצפויות. כשהוחלט על ביופסיה ביקשה אישתו לברר מי יערוך את הניתוח. בתחילה אמרו לה שיהיה זה מנהל המחלקה הנוירוכירורגית. אך יום לפני הניתוח הובהר לה שאין זה בטוח. הגיע אותו בכיר לפניה והסביר שינתח מי שיהיה זמין באותה העת, ואם היא מעוניינת שיהא זה הוא היא יכולה להבטיח זאת רק בדרך אחת- שר"פ. וכיוון שבעלה יקר לה מכל מיהרה להפקיד מעל 70,000 ש"ח (כן, כן, כן !) במשרד השר"פ של הדסה.






ועכשיו שאלה- למי נראה הדבר הגיוני?






מילא שחלוקים לבנים רבים ונטולי שם חולפים על פניו של חולה ומשפחתו מבלי לתת את הדעת שאנוש מוטל לפניהם- גוף חולה ובאותו מחיר גם נשמה ! אבל איך ייתכן שהרפואה הפרטית התערבבה לה בביזוי גמור בציבורית. על שעות עבודתו בהדסה מקבל הרופא הבכיר שכר- ובאותו זמן מקדם גם את עסקיו הפרטיים- במקום שיש לו לקוחות 'החרדים לבריאותם' בשפע.


תופרד לאלתר הרפואה הפרטית מהציבורית. רופא שרוצה לעבוד במגזר הפרטי לא ייתכן שיהיה מועסק בציבורי במקביל.


יש כאן ניגוד עניינים טהור וניצול מעמד !!!!! שערו בנפשכם שקצין משטרה מכהן יציע את שירותיו במהלך עבודתו כחוקר פרטי. תובע בפרקליטות שבאותו זמן ייצג עבריינים שהמדינה תובעת.


מה קורה כאן?


ולא רק זה- לא ייתכן שהמתמחים יעבדו בשכר רעב, משמרת של 26 שעות רצופות ויותר, בלי השגחה של רופא בכיר במקום.

יש להגביל את שעות המשמרות שלהם בחקיקה ל- 12 שע'.

ולדרוש בכל שעה משעות היום רופא בכיר נוכח בתורנות. כן- שגם בכירים יתנו תורנויות (ככל שמתקדמים בדרגות האחריות גדולה יותר. לא?)

וכמובן- להעלות את שכר המתמחים. והם בלבד! הבכירים מבקשים להרוויח מן ההפקר. התלוש שלהם משביע רצון.

בחזרה לנחש הנחושת- מקץ ימים גילה חזקיהו כי אותו סמל הפך אל בפני עצמו, ולכן השחית אותו. כי לא תעשה לך כל פסל ומסיכה ולנו אל יחיד עושה שמים וארץ (מלכים ב', י"ח 4).

אכן מצבה של הרפואה הציבורית ומתמחיה רע. רע מאוד.

אך בין בכירי הרופאים בארץ יש המתהדרים לשאת בגאון את נחש הנחושת .
מעניין לראות כי אין רופא בשר ודם במקרא כולו.



מעניין שסמל הרפואה הוא אותו נחושתן שהפך אליל...
מן הראוי שיזכור כל רופא את מקומו ואת עצם היותו אנוש ולא יתהדר כאל.



מאבק המתמחים הוא עלה התאנה של הרפואה הציבורית. נדרש טיפול מקיף בתחלואיה.












זה נחש הנחושת שהגיע הזמן להכרית.








וכמו שהיתה אומרת סבתי רחל עליה השלום- רק שלא ניפול בידיים שלהם...

אל בונה אותי

השבוע, אחרי יציאת מצריים, חזרתי שוב אל דבריו של יחזקאל בחזון העצמות היבשות.

" ...והיתה עלי יד ד'. אותה זרוע נטויה שהוציאה אותנו ממצרים

ויוציאני ברוח ד' ויניחני בתוך הבקעה, והיא מלאה עצמות...
והנה רבות מאוד על פני הבקעה והנה יבשות מאוד...
(יחזקאל ל"ז, 1-14)


התחיינה העצמות האלה ?


היום, יום השואה תשע"א 2011, נדמה ששאלה זו מלווה אותנו משחר ההיסטוריה שלנו כעם.

בן ציון ופרומה אלבוני ז"ל, סבא וסבתא שלי, הגיעו והכירו בארץ אחרי ששרדו את השואה באירופה. על סיפונה של אקסודוס- יציאת אירופה, עלה בן- ציון בלי רכוש ובלי אף בן משפחה אחד- אפילו עצמות יבשות לא נותרו.

על אותו סיפון עלתה פרומה לבית וכטל, כדי להשיג 'סרטיפיקטים' מהמנדט למי שנותר ממשפחתה.


עצם אל עצם בדרך, קרמו גידים, בשר ועור, ועל אדמת ישראל נפח בהם האל רוח.

הקים אותם מקיברותם והעלה אותם אל אדמתם.



אתמול התכנסו 1.5 מליון מאמינים בכיכר הותיקן כדי לעבור שלב נוסף אל הגדרת 'קדוש' ליוחנן פאולוס השני, האפיפיור הקודם.

צריך להוכיח ששמו נקשר בשני ניסים וחמש שנים ממותו.



כפי שמבהירה פרשת השבוע הזה, אנחנו כבר קדושים בחיינו.

מזה דורי דורות אנו קדושים. קדושים מעונים.

מעמד קשה מנשוא. הדורש מאיתנו בדיקה יסודית חוזרת ונשנית בציציותינו. ומביא עלינו סבל נורא.

והנס הוא בקיומנו.


כשדרך סבי, עליו השלום, על קרקע ישראל שאלו אותו לשמו- במקום החליט לבנות מעצמותיו עתיד חדש, במקום שמו הישן הכריע כי מעתה יהיה שם משפחתו- אלבוני- אל בונה אותי.


ותקרבו עצמות, עצם אל עצמו...גידים ובשר עלה ויקרם עליהם עור...

ויחיו ויעמדו על רגליהם. חיל גדול מאוד מאוד.


לזכרם של בן ציון ופרומה אלבוני

ולעילוי נשמת בני משפחותיהם שנרצחו

ושעצמותיהם לא נמצאו מעולם



יום ראשון, 17 באוקטובר 2010

ניגוד עניינים

קראתי השבוע בעיתון,
שבנו של מפקד תחנת משטרה בארץ נתפס בעבירה והובא לתחנת אביו לחקירה.
במהלך חקירתו, הגיע האב ( מפקד התחנה) במדים, וביקש מהחוקרים לסיים את חקירתם. ומהבלשים שעצרו אותו ביקש שימחקו את הדיווח על האירוע.

מכעיס. נכון?
לאן הגענו, ניגוד עניינים מטורף וכולם שותקים. איפה מח"ש?

אז זהו שלא.
זה לא קרה במשטרת ישראל, אבל זה קורה כל יום במערכת החינוך.

אני לא מצליחה להבין איך בני זוג לא רשאים לעבוד באותו מקום ואילו ילדי עובדים/ מורים / מנהלים לומדים בבתי הספר בהם הוריהם עובדים.
איך ניתן לאכוף תקנות, לטפל בבעיות משמעת, נוכחות, להקפיד על נהלים, לקיים ישיבות מורים כשאוזן ההורה השותף לצוות ואפילו מנהל אותו כרויה.
איך יכול אותו איש צוות לעשות את ההפרדה כשבנו מתלונן על המורה, ולא לדון את המורה לכף חובה?

ואחת כמה וכמה - מה יכול מנהל בי"ס לומר להורה שבנו לומד בבי"ס (ושבמקרה גם מחזיק בתיק החינוך ביישוב או אף מהווה ראש המועצה), כאשר הוא בא בדרישה או טענה?

וטרם התחלתי לדון במצוקות האישיות של התלמידים העולות מכך.
(גם התנהלות המשדרת שהמורים בכיס הקטן שלהם, היא מצוקה אישית בעיני).

ניגוד עניינים חמור מהמעלה הראשונה. וכולם מתעלמים.
איפה ועדת החינוך? משרד החינוך? ארגוני המורים?
זו לקות קשה. ושמישהו יתקין תקנות ראויות.

אם זה היה קורה במשטרת ישראל לא היינו שותקים. אבל בין כתלי בית ספרנו זה בסדר.

כפל מוסר. אבוי לנו שכך אנו מחנכים.

יום שבת, 2 באוקטובר 2010

כיסוי ראש- סוטה או זונה...

נשואות דתיות טריות מבית ממלכתי דתי כשר, מתלבטות בתחילת דרכן באשר לכיסוי ראש.

סמל, לא נוח בכלל, מעיק לעיתים , שעליהן לשאת בגאון מעל מצחן ובכך להביע צניעות ולהכריז על היותן נשואות לאחד ואסורות על אחר.



מתלבטות.

בצר להן פונות לרב זה או אחר ומתייעצות, והנ"ל פוסק חד משמעית כי עפ"י פרשת סוטה ( במדבר ה)

והדיונים הרלוונטים במסכת הנ"ל חובה עליה ללכת עם כיסוי ראש , שלא תחשב סוטה.



ועל זה אני אומרת- נו באמת.

הכרעות של ממסד גברי שוביניסטי, שלוקח לו בעלות על האל. ( כן אני עצבנית...).



בפרשה עצמה כתוב מפורשות- פרע שער ראשה. מנהג שהיה נהוג גם אצל אבלים ומצורעים.

ובדיוני המשנה והתלמוד אף פורש- לסתור שיער ראש. כלומר משיער מסורק, נקי ומסודר יש לפרוע אותו.

לא מוזכר כלל כיסוי ראש בפרשה. מעניין , לא?

המטרה היתה לתת בה סימן שיבזה אותה ( באכדית בכלל נכתב לגלות חזה).

כמו השלכת נעל בעת חליצה כלפי גבר.

המטרה היא ביזוי שלו. סימלי, ולא שילך יחף בשארית חייו...



ועניין נוסף למחשבה- למען החושבים שכיסוי גוף מעיד על צניעות



כשתמר, כלתו של יהודה, ביקשה ללמדו לקח על שמנע ממנה ייבום מבנו שלה וביקש להותירה ערירית בבית אביה ( בראשית ל"ד). היא רצתה והשיגה את זרעו.

לאחר מות שוע אישתו, התחפשה לקדשה וישבה על הדרך בה עבר.

" ותכס בצעיף... ויראה יהודה ויחשבה לזונה, כי כיסתה פניה" (שם 15). ואכן בה אליה ושכב עימה ונולדו להם תאומים.

מתברר שהזונות היו מכסות ראשן !!!

כנראה, כדי לא לבזות עצמן בעיני סביבתן- שלא יזהו בהן את הקדשות שבצומת, כשהן יוצאות לקניות בשוק...







מעניין. לא?



עזרת נשים בבית כנסת - מיקרוקוסמוס למעמד האישה


את חגי תשרי ביליתי ברחבי הארץ בבתי כנסת שונים.
מאחורי פרגודים מסוגים שונים ( וילונות, חלונות אטומים- שקופים או צבעוניים, פרגודי עץ), על כיסא או בעמידה ( כי אין כיסא), לרוב בלי מזגן, לעיתים עם מאורר ( אם כי נדיר), עם או בלי ספר ( כי אין), תחת עיניים בוחנות כיסוי ראש ולבוש צנוע, ונזיפות של נשים אך בעיקר גברים על רעש והשתובבות הילדים.

אני חייבת להתוודות כי מאז בגרותי יש לי סלידה מבתי כנסת...

בילדותי זו היתה חוויה נפלאה.
היינו מסתובבים בכל רחבי בית כנסת,
אצל הגברים היו מחייכים מכל עבר, היינו תמיד עם סוכריות ( שהומטרו לעברנו בשמחות), או שהגניבו לנו במהלך התפילה.שותפים לבדיחות על מי שנרדם במהלך התפילה או זייף במזמור.
היו קורצים לנו בהסנפת הטבק וצוחקים כשהיינו מנסים גם, מסבירים לנו איך מגדלים לימון בבקבוק ערק, וקוראים לנו לקידוש שכלל גם ארוחה קלה.
אצל הנשים היו מלאימים לנו חלק מהסוכריות, אבל מפטמים אותנו בפירות, עוגיות ועוגות. היו מתפעלים מהגובה שלנו ומהחוכמה שהפגנו. ושם גם למדנו איך להתפלל תפילות אישיות ולנהל עם הקדוש ברוך הוא שיחות מלב אל לב.

בית כנסת היה חוויה עצומה. צוהר לקהילה. מתנ"ס.

למעשה בית כנסת בא להחליף את בית המקדש/ המזבחות, ולתת לעם מענה בעבודת ד'.
אין עוד קורבנות. רק תפילה. ( אם כי שימו לב שבשלושת הרגלים מקפידים ישראל לעשות מנגל ועשן הקורבן המתכלה עולה לשמיים. כן יש כאלה שעושים זאת גם בשבועות.).
ובתפוצות בעיקר הוא אכן היה מרכז קהילתי משגשג. המקום בו אני פוגש את כל הקהילה, מתעדכן, משתף נתמך ותומך.

בישראל בשנים האחרונות בתי הכנסת עברו מהפך.
וקובי אוז ניסח זאת יפה בשירו 'אלוקי' במזמורי נבוכים- המתינות הספרדית התחלפה בקנאות, קיצוניות.

כמה עצוב. זו כבר לא חוויה זה סיוט.
סרט אימה לילדים ונשים. לא לגברים.
הילדים כל הזמן ננזפים על הרעש, על חוסר הכבוד למקום ומגורשים לאימותיהם או החוצה בכלל והדלת נסגרת אחריהם. ואם הם נשארים בחצר- אז סוגרים גם את החלונות. ( אבל לגברים יש מזגן. אז לא נורא).

והנשים.
עזרת נשים בבית כנסת משקפת את מעמדנו בקהילה הרלוונטית ובכלל בחברה הישראלית.
מוקצית מחמת מיאוס.

מי אמר שתפילת אישה חשובה פחות? שאין לה זכות ליצור שיח עם אלוקיה.
למה אין לנשים כיסאות? או ספרים לתפילה? ולמה צריך להסתירן מאחורי חומות בצורות?
מה זה השטויות האלה?

הדרת נשים כאן מובילה לאיסור על הליכתן ברחובות של גברים וישיבה במושבי אוטובוס של גברים וכך הלאה.
בבית המקדש נשים וגברים התפללו יחד. ונשים אף הגיעו עד קודש הקודשים ( ראו ערך חנה, שמואל א', א).
היו חייבים להקפיד על טהרה. אבל לא היתה הדרה שלהן.

ולא רק על מעמד האישה היהודית אני זועקת כאן, אלא על העובדה שבעקבות כך מספר המתפללים בבתי הכנסת הולך ומתמעט. ובישראל יש בתי כנסת לא מעטים שמתקשים להשלים מניין.
ואיך זה קשור?
שגיאה גסה היא להדיר את רגלי הנשים והילדים מבית הכנסת.
התרבות היהודים אימצה ויצרה מנהגים שונים כדי למשוך את הילדים אליה- שמתוך שלא לשמה יבואו לבסוף לשמה ( טבילת הלחם בסוכר ברה"ש, סביבונים ומעות בחנוכה, משלוחי מנות בפורים, חיפוש האפיקומן, כוס אליהו ועוד ועוד).
כך היה גם בית כנסת.
זכריה בנבואות אחרית הימים מספר שרחובות ירושלים יהיו מלאים בילדים- בית כנסת חי הוא בית כנסת שיוצר לעצמו דור המשך. שמחבק אליו את הילדים.

והנשים? האישה היא עיקר הבית. היא המחנכת את ילדיה.
עזרת נשים צריכה להיות המפוארת והנוחה ביותר. על מנת שיבואו נשים עם ילדיהן יתפללו ויסעדו שם את רוחן .
נשים צריכות להיות מקובלות ומבוקשות בבתי הכנסת.

שגיאה גסה וחמורה עושים רבנים. הם מרחיקים ישראל מאלוקיו.
ומכאן אני קוראת לנשות ישראל- עשו מעשה.
דברו על כך עם הגברים בבית, התעקשו על מקומכן הראוי בבית הכנסת, בקשו שכשמוציאים ספר תורה ייגשו איתו גם אליכן, היו שותפות ומכריעות.
החזירו עטרה ליושנה.

יום ראשון, 26 בספטמבר 2010

קוראי הנאלמים

הובא לידיעתי כי הרשומות האחרונות היו משמימות בפני חלק.

אכן, לא עסקתי בענייני דיומא אלא במערכים גרידא.
זו התמודדות ראשונה עם תוכנית הלימודים החדשה.
אשמח לשיח בנושא- על מנת להחכים, ואשמח גם להיות לעזר.

נראה לי שאמשיך מצד אחד במערכים ומצד שני בנבואות.

מה דעתכם?

יום שלישי, 14 בספטמבר 2010

ברית בין הבתרים

מוצאי יום כיפור תשע"א. גמר חתימה טובה לכל בית ישראל.


בכל שנה מחדש אנו נאספים יחד ( כמעט כולם) להכות על חטאים ולהתחייב מחדש לפני האל עפ"י ברית שנחתמה לפני שנים.


ברית זו בבראשית ט"ו היא השנייה מאז בריאת העולם (הראשונה היא הברית עם נח בראשית ט' 13 לאחר המבול),

וגם בה, כמו בראשונה, האל הוא המתחייב בפני האדם.


פרק זה מגיע אחרי שהגיע אברם לכנען ( בראשית י"ב), ירד מצרימה בשל רעב, גורש משם לאחר שקיבל בחזרה את אחותו שרי, וחזר לכנען עם רכוש רב. אח"כ נפרדו דרכיו של לוט אחיינו ושלו כיוון והרועים שלהם לא היטיבו לחיות יחד בארץ, אברם הציע להתחלק בה- לוט פנה לסדום, ד' חוזר על הבטחותיו לאברם וזה משיב לו נאמנות בצורת מזבח באלוני ממרא. בהמשך ( שם י"ד) אנו עדים למלחמה באזור, בה אברם לוקח חלק ויוצא כאשר ידו על העליונה ( ועל הדרך מציל את לוט). וכנראה בשל כך פרק ט"ו מתחיל במילים :"אחר הדברים האלה".


בתוכנית הלימודים הוא הפרק השני בנושא האבות.

כלומר-
אחרי שחזינו בלכתו של אברם אל הלא נודע ובצדדים שונים באישיותו אנו עדים לברית שד' מתחייב בה לפניו (כמו מול נח).
בפרק זה ככל הנראה יש שתי התגלויות שונות לאברם.
1-6 ד' מתגלה לאברם במחזה- בחזיון, במראה.
(כאן מומלץ לעצור ולשאול את התלמידים כיצד ד' מתגלה אל בני האדם? בחזיון, בחלום ובקול.)
ד' מזכיר לאברם כי אין לו מה לחשוש כיוון והוא משמש לו מגן ואף ירבה שכרו.
אברם, בלי להתבייש או להתבלבל, מטיח באל את כעסו (?) וטוען כי לשכר שינתן לו אין ערך כל עוד אין לו בנים משלו, שהרי עפ"י חוקי המזה"ק ילך לעבדו הבכיר- אליעזר מדמשק.

מעניין לראות שאברם בא בדרישות וטרוניות לאל.
בתשובה לוקח אותו ד' לספור כוכבים ומבטיח לו שיהיה לו יורש שיצא ממעיו. ובסיכומו של עניין ( עד ימינו אנו) זרעו יהיה רב משניתן לספור. עם שלם.

האל, בוחן לב וכליות רואה שאברם נחה דעתו מתשובה זו והוא מאמין אמונה שלמה. והוא מחשיב זאת לזכות.

בהתגלות השנייה (7-21) האל פונה לאברם ומזכיר לו כי הוא וזרעו יירשו את כל הארץ.
שוב, בלי בושה , מבקש אברם הוכחה, הסכם משפטי, שהדברים יהיו ברורים.
זה גודל האמונה? אברם- בכיר מאמיני ד' דורש הוכחה למעשה. מפתיע? לא ממש אם נזכרים שאברם סך הכל אנושי...
רבונו של עולם לא לוקח זאת אישית ומוכן להתחייב בפני אברם במושגי הברית המקובלים במזה"ק: ללכת בין הבתרים.

הוא מבקש מאברם שיביא 4/5 בע"ח (שבדיעבד יתבררו לנו ככשרים לקורבנות ד'): עגלה, עז, איל בני שלוש שנים ותר ( אתמצת ואגיד- יונה) וגוזל. יש הטוענים שהתור הינו הגוזל ואז יש לנו ארבעה בע"ח.
את הגדולים אברם נדרש לבתר במרכזם ולהניח המחצית האחת של גופם מול המחצית השנייה. את הגוזל קשה לבתר ולכן , כנראה, לא נעשה הדבר. בזמן שהוא מחכה לד', מנסה העיט ( טורף) לעוט על הפגרים אך אברם מרחיקו ( רמז לגורלו העתידי של מפר הברית...). ואז כשתרדמה נופלת עליו עובר האל בדמות תנור עשן ולפיד אש ( מזכיר קצת את יציאת מצריים?) בין הבתרים.

במזה"ק האמינו במאגיה. ( גם היום ניתן לראות זאת. מומלץ ללכת למוזיאון ארצות המקרא בבירה ולבקר בתערוכה בנושא). למילה, לברכה, לקללה היה כוח אדיר.
המתחייב בברית עבר בין בתרי הבהמות כאומר- שאם יפר את ההתחייבות יהפוך להיות כאחד הפגרים וגופתו תהא מאכל לעופות השמים.

האל במעמד זה אף נותן נבואה לאברם:
הוא מבטיח לו שימות בשיבה טובה, אך מבהיר כי התחייבותו לירושת הארץ ע"י זרעו של אברם תהא רק מדור רביעי, כי לא שלם עוון האמורי. ד' שופט בצדק. הוא לא יכול לגרש את האמורי מהקרקע עד שזה יחטא דיו.
ובינתיים- זרעו של אברם יהיו גרים בארץ לא להם, שם יהיו עבדים ויעברו עינויים קשים.
ומקץ 400 שנה ( מספר לא ברור בפרשנות. יש אומרים מימי יצחק) יזכו להגיע ולרשת את הארץ וישובו ברכוש גדול ( כמו אברם שירד מצרימה וחזר ברכוש גדול?). ואז יעניש האל גם את המשעבד האכזר.

התלמידים בוהים פעורי פה כאשר הם מבינים שזו העבדות במצרים, וכי היא אינה עונש אלא היתה ידועה מראש.
הם מתקשים לקבל זאת שלא כגמול, או התגלגלות היסטורית כפי שנראה בסוף בראשית ותחילת שמות.

ואז, אחרי שמסבירים מהי סיבתיות כפולה והיסטוריוסופיה (סביב ההתייחסות השונה לעבדות במצרים),
ניתן לנהל דיון נפלא על הסיבה הנעלמת לעבדות והעינויים מלבד עוון האמורי.

"מדוע רבונו של עולם שלח אותנו להתענות במצריים?" ואם כבר אז כבר- "למה היתה שואה?"

כמובן שאין מענה ברור בעניין זה. ונבצר מאיתנו להבין.
אך ייתכן שבלי זה לא היינו מתגבשים לכדי עם.
הרי מרגע שרבו צאצאי יעקב, הרים כל אחד מהבנים שבט משלו וחי לעצמו.
כמו החיים בתפוצות, אני מניחה שגם במצריים היו הם אזרחים בני דת אברהם, לא בטוח שהיו בקיאים ממש בשורשיהם ואולי אף היתה התבוללות. עד שהגיע פרעה עם לב אבן וחששות כנים והחליט להפליא בהם נחת זרועו.
אז נזכרו כולם כי רב ביניהם הדומה על השונה, וכי הם זרעו של אברהם ואי שם יש להם ארץ. ( אז כנראה גם צימחנו תודעת קורבנות ותסמינים מתאימים ואנו נוטים להתגבש בעיתות עינוי ומצוקה...). כשרע לנו אנו נזכרים להיות יחד.
וכשהיינו מוכנים, התגלה לפנינו האל במלוא כוחו , היכה את אויבנו, כפי שהבטיח, והוביל אותנו לארץ המובטחת.
היינו כמעט ראויים. לפחות דור אח"כ.
העבדות והשמד במצרים היו השואה הראשונה. מהמחיר הנוראי ששילמנו בשנייה חזרנו לזהותנו הקולקטיבית כעם וקיבלנו גם מדינה. הגינות היא לא סוגייה שעולה בהקשר זה. אין עליה דיון. אך ברור שזה היה ידוע מראש.
הראשונה- כתובה לפנינו בבראשית ט"ו 13. השנייה? תבדקו בדברי אחד העם, הרצל ואחרים בני דורם. מחריד להיוודע עד כמה הם נשאו דברי נביאים.

וכך היום, ארבעת אלפים ומשהו שנים אחרי ברית בין הבתרים, נתכנסנו כולנו יחד להכות על חטאים, לייחל לשנה טובה, לחתימה טובה. כיחידים וכעם.
זה אחד המועדים הבודדים שנותרו שאנחנו שותפים כולנו (מעטים לא) בחווית זהות אחת.
אפילו שאין מקדש, ואין ארון ברית, והכהן הגדול לא הולך לכפר, קשור ברגלו, על העדה כולה.
אפילו שכל אחד מאיתנו, בדרכו שלו- נושא תפילה, מחמיר או מקל בעינוי.

ביום עינוי זה אנו כולנו יחד, ובאותה שעה ממש - שומעים את קול השופר מיחלים שיתקיימו בנו ברכות האבות.










לך לך. מביתך, מאחיך, מהוריך אל ביה"ס אשר אראך...

והנה התחילה לה שנה חדשה.

מקצתנו אספו מחדש כוחות, ילדים וסנדוויצ'ים לתיקים ויצאו להרביץ תורה ולתקן עולם.

השנה שלחתי בת בכורה אל בין זרועותיה של מערכת החינוך הפורמלית- הווה אומר :
" שלום כיתה א' ".
כאן המקום להסביר ולהתנצל בפני קוראי הנאלמים על היעלמותי המסתורית. כן, גם אני בתקופת הסתגלות.
שעות מספר אחרי ששילחתי את בכורתי אל כיתתה התחלתי ללמד את תוכנית הלימודים החדשה בתנ"ך, ולפי החלטה צוותית ( שאיני מסכימה איתה) פרצתי בהוראת ניסיונו הראשון של אברם (בראשית י"ב).
רבונו של עולם פנה לראשונה אל אברם, וציווה עליו לקום וללכת.
לעזוב את כל המוכר, הידוע, הנוח- את הארץ שנולדת בה, המולדת אליה אתה מחובר בנימי נפשך, את בית אביך להשאיר מאחור על אף רגשותיך בעניין, לאסוף הכל וללכת אל הלא- נודע.
אכן, האל אף מציע גמול מרשים בתמורה ( ולכן היו שאמרו שרות המואבייה היתה צדיקה ממנו. שלא היתה לה התגלות, ולא הובטח לה גמול מלבד ייסורים ובכל זאת התגיירה לתוך ישראל והלכה אחרי חמותה הערירית ופרנסה אותה).
וכך יוצא לו אברם באמונה עיוורת ומוחלטת בד' , אל עבר הלא- נודע.
כשסיימתי ללמד, חשבתי לעצמי פתאום כמה דומה נסיונו זה של אברם להליכה בפעם הראשונה לכיתה א'.
מזל שלא התחלתי בהוראת סיפור העקידה...
קריאה מעמיקה בבראשית י"ב חושפת לפנינו את מורכבות דמותו של אברם.
מרבית דתות העולם הפכו את אבותיהם/ נביאיהם למשולים לאלים.
כאשר קוראים את סיפורי ההגיוגרפיה השונים של בודהה, מוחמד, ישו ועוד, מגלים שהם היו נעלים יותר מבני האדם על פני הקרקע, עד שייחסו להם כוחות ומעמד של אל.
במקרא זה שונה. אבותינו נחשפים על תכונותיהם הטובות יותר ומגרעותיהם הנעימות פחות.
מצד אחד אברם הוא התגלמות האמונה הכנה והטהורה באל.
אך כאשר ממשיכים לחלקו השני של הפרק ( פס' 10-20) עולה דמות שונה לחלוטין-
במצרים הוא מתגלה כפחדן החושש לחייו ומתחבא מאחורי גב אישתו ואף מרוויח מקורבנה.
הוא מבקש ממנה להעלים בפני פרעה את האמת , כי היא נשואה לו ולומר שאחותו היא.
אז ייתכן שהיו אחים מאותו אב ( אם כי פרק כ' סיפור אבימלך נראה כערוך על מנת להשיב על בעיות העולות בפרק זה), ואכן הטרמינולוגיה קיימת ( "אחותי כלה" שיר השירים ד' 9, ה1), אך כוונתו אינה נסתרת. הוא חושף את אישתו ופרעה לניאוף, על מנת להינצל בעצמו. ופרעה, התמים במקרה זה, אף נענש עקב כך בנגעים.
ומעל הכל- לאן נעלמה האמונה העיוורת באל? למה לא פנה אליו לבקשת סיוע או עצה?
שני סיפורים אלה , המשובצים במופתיות אחד לצד השני באים להראות לנו כי אבי האומה אינו מושלם.
להיפך- הוא רחוק מכך.
ולמה?
כדי שנסיק מסקנות.
אברהם אינו אל. יש אל אחד בלבד.
אברהם אנושי. לא מושלם.
וכך גם צאצאיו- העם שיצא ממנו. אנו לא מושלמים. וכדאי שנזכור ונפנים זאת.
וכיוון שכך- אנו נדרשים לחשבון נפש והכאה על חטאינו כשנדרש.
( העם האחרון שטען לשלמות רצח אחרים, ראו ערך 'שואה') .
תחל שנה וברכותיה- חתימה טובה לכל בית ישראל.
ולכל המעוניין- דודו ברק כתב את "לך לך" שהפרברים ביצעו.

יום ראשון, 8 באוגוסט 2010

עובדים זרים או גרים ?

כיוון והנושא כל כך אקטואלי אני מעלה שוב רשומה באוב... הסליחה עם מי שכבר קרא

בשנה האחרונה מתקיים שיח סביב סוגיית העובדים הזרים.
התקשורת עושה כל שביכולתה כדי לפרוט על נימי נשמתנו, לנסות להטות את דעת הקהל ולהשפיע על שר הפנים ומדיניות הממשל בנושא.

בוא ניזכר לרגע היכן זה התחיל-
עד כמה שאני זוכרת, בימי האינתיפאדות ובעקבות ההסגרים שהגיעו אחריהם חסרים היו לנו חוטבי עצים ושואבי מים בישראל.
ובצר לנו פתחנו שערינו לפני עובדים ממדינות נחשלות ( בעיקר מהמזרח הרחוק).
לאט לאט נוצרו כאן קהילות של עובדים זרים, עם תרבות ייחודית להם וגם לא מעט מצוקות.
פתאום הבינו שיש לבדוק בציציות של העובדים, לברר מי הבאים בשערינו, האם טובים הם ליהודים ובכלל- ונדרשו ישראל להוציא בעבורם היתרי העסקה. אז גם החלו להישמע קולות על כך שזה פגע במחפשי עבודה מקומיים- כיוון והשכר ירד פלאים, ומעסיקים ביקשו לחסוך וגם התלוננו על נפשם הרכה של מועסקים ישראלים. והוחלט להגביל את שהותם.

אבל כבר שנים קהילה זו קיימת בתוכנו, מנהלת חייה לצידנו, קורמת עור וגידים וזהות ייחודיים - והיום רובם מעדיפים להישאר בקרבנו.
וכל שבוע במוסף השבת, או בחדשות, או בערוץ כזה ואחר אנו מוחים דמעה מול סיפור אישי קורע לב של עובד זר שרוצה להמשיך לחיות כאן/ עובדת זרה בהריון/ בת לעובדים זרים שבורחת כל יום אחרי בי"ס ממשטרת ההגירה ועוד.

בואו ננתק לרגע את הרגש. בואו לרגע אחד נדמיין שאיננו כל כך נאורים.
האם באמת חשבנו על עניין זה כנדרש? או שמא אנחנו מריונטות של התקשורת הצהובה שעניינה רייטינג ולא אדם זה או עובד אחר.

בעיני למדינה יש אחריות כלפי כלל השוהים בה- אזרחים או תושבים. היינו הך בעיני.
למען רווחת הפרט ולא פחות לטובת הכלל כולו.
ולכן יש לשקול בכל כובד הראש וכאב הלב האם אנו מסוגלים לקחת אחריות עליהם והאם אנו יודעים מה צופן העתיד איתם בתוכנו.

נכון, עוד מיום צאתנו ממצרים נצרבה בבשרנו תודעת הגרים. כי גרים היינו בארץ לא לנו. ולכן מצווים אנו לנהוג כבוד בגר ולסייע לו ככל שניתן. תודעה זו חזרה להדהד בנו כשצרבו בבשרנו מספרים, נשמות עמנו עלו דרך ארובות אירופה לשמיים וספינות עמוסות ביהודים, גברים נשים וטף חיזרו על פתחי הגויים ( ארה"ב / אוסטרליה) והוחזרו אחר כבוד לאירופה- אל בית עולמם.
וכשקמנו בגבולות משלנו וצבא איתן נשבענו לא להיות עוד רמס לרגליו של אף עם ואף לסייע לאחרים.
היה זה בגין שקלט בזרועות פתוחות פליטים מויטנאם, רגעים אחרי שנכנס לנעלי ראש הממשלה.

אבל לא תיארנו לעצמו שגדודים עצומים של אנשים יתדפקו על פתחינו.
לצערנו העולם המערבי הנאור לא שינה ממשנתו הצבועה. אין מי שמסייע ביד נזקקי העולם.
אך נדמה לי שאיננו יכולים להציל את כולם. מדינתנו קטנה , משאבינו מצומצמים, אנו מוקפים באוייבים, סובלים מבעיות קשות בעצמנו- עניי עירנו קודמים. לא?

והאם איננו חוטאים ובוראים כאן מחדש את עמי כנען שנצטוונו לגרש?
אולי אין חשש מהתפשטות העבודה הזרה, אך יצמח כאן דור ילדים עם בעיות זהות, שהתחנך בתחנה המרכזית בתל אביב ( על שלל יתרונותיה) ומה אז?

ומה היה אומר על כך נחמיה? להיטמע בגויים? לפתח תלות בזרים?

קראתי לאחרונה מאמר (לצערי איני זוכרת של מי) שדיבר על המוסר הכפול שלנו- כמה אנו נלחמים נגד הגירוש של העובדים הזרים אך לא דיגדג לנו אפילו כשמשפחות יהודיות שלמות נעקרו מביתן כמה קילומטרים מאיתנו. ( מודה. גם אני חטאתי ).
דן מרגלית גם התייחס לעניין ותמה כיצד הציבור הישראלי זועק על גירוש העובדים הזרים אך לא עושה דבר בעבור אלה שהרבנות ביטלה את גיורם לישראל. אכן תמוה.

ומי מכתיב כאן את הטון? האם אלה ההדים העולים מבתי הקפה והמסבאות של מדינת תל אביב?


ברובע בלוויל בצרפת, הסתובב מומו ( יתום לזונה שנרצחה) מינקות- בין זונות, סרסורים, שחורים, מהגרים התלונן שלחיים אין ריח ולכן כולם מתעלמים מהם עד שסירחון גופותיהם מטריד את מנוחתם.
הוא חיפש מישהו שיאמץ אותו ויעניק לו את האפשרות לכך שכל החיים יהיו לפניו. ( רומן מאת אמיל אז'אר).

האם אנחנו בשלים ומסוגלים לאמץ את העובדים הזרים?

יום שבת, 7 באוגוסט 2010

ישות יקרה, פנתה אלי ליעוץ בעניין בו היא מתלבטת- גידול ילדי אומנה.
אלה ילדים שאיתרע מזלם ונולדו בזמן ובמקום הלא נכונים, סובלים לרב ממצב סוציואקונומי קשה ולא פעם מרחיקים אותם מביתם על מנת להעניק להם סביבה חמה יותר ותומכת כדי לגדול ולשגשג בה.
עבודת קודש.
מן הראוי לציין שאותה גברת מגדלת חמישה ילדים פרטיים משלה (מגיל ארבעה חודשים ועד 16), והכנסתה ממוצעת.

שאלתי בתמיהה לפשר העניין בילדי האומנה.
היא הסבירה בתשובה שראתה לא מזמן כתבה על מצבם ועל הקושי למצוא עבורם בתים תומכים וראויים.

התפעלתי עד כדי הערצה עיוורת.
וחזרתי חפויית ראש אל ד אמותי, עמוסה בייסורי מצפון על כך שאני איני ערכית, מוסרית, מעורבת חברתית
ותורמת.

אחרי יומיים, בעודי מרכזת את "קייטנת אמא" ומתרוצצת אחרי הפרטיים שלי שיחיו, לספק פעילויות מאתגרות מותאמות גיל, חוויות מרגשות, שתייה ומזון לגוף ולנפש, נזכרתי בה שוב.

מה מניע אותה לעשות מחווה אנושית מדהימה שכזאת?

האם תצליח לעמוד בכל מה שיידרש ממנה?
הרי ילדים לא ניתן להחזיר ליצרן אם לא מרוצים. במיוחד אחרי שכבר חוו טראומות בחייהם.

האם היא מסוגלת לכלכל אותם כיאות ? את כולם.
לספק להם תנאים בסיסיים, חינוך נאות, העשרה, אוזן קשבת, לב מבין, יד מלטפת, חיבוק מגונן...

האם ילדיה עלולים להיפגע מכך?
הרי גם כך כל החמישה מתחלקים באמא שעובדת משרה מלאה.
הם יודעים שנדיר ויקר מפז לבלות איתה זמן איכות לבד.
והרי היא חוסכת גם לעתידם משכרה הממוצע.

האם אכן תספק לילדיה ולאומנה בית טוב יותר ?

מתברר שכולם כועסים עליה. במיוחד המשפחה מתל אביב. והיא חייבת לעשות את זה, אחרת לא יסלחו לה.
אז היא מאמצת...

נכון. הלב נקרע לנוכח עוולות העולם. והלוואי ויכולנו להכיל ולתקן את כל מצוקותיו. אבל לעיתים חובה עלינו להודות שקצרה ידינו מלהושיע.
אין לנו היכולת הכלכלית, החברתית, התרבותית להכיל בתוכנו את העובדים הזרים וילדיהם, את הפליטים הסודנים ואת כל מי שמתדפק על דלתותינו.
אנו עמוסים במצוקות קשות משלנו. ועניי עירנו קודמים.

אז בתשובה למר יגאל שתיים(" 24 שעות" ידיעות אחרונות 5.08), ובכלל למשמיצים- בבקשה. אמצו משפחה בביתכם, נדבר אחרי חצי שנה.
תסבירו לנו איך מכלכלים כיאות, חיים בצפיפות, מעניקים לכל אחד תשומת לב ראויה, עומדים בהוצאות המים והמזון, מונעים ירידה בלמודים, מריבות עם הילדים הפרטיים והתדרדרות לעבריינות.
אם תצליח לבנות תוכנית ראויה גם מדינת ישראל תעמוד בה.
ובאותה הזדמנות טפל במצוקות העולים, בעיירות המצוקה, בסכסוך הישראלי פלסטיני, בקרע בין החרדים, לציונות הדתית לחילונים, בחולים שתרופותיהם אינן כלולות בסל, בילדי האומנה שלנו...

ודי לתקשורת המוטה- מדינת ישראל לא מגרשת. היא פשוט לא מסוגלת לקלוט.

( ולמי שמעוניין בהתייחסות לכתובים... העלתי מחדש רשומה ישנה בנושא. היא מוצגת בהמשך).









יום שני, 19 ביולי 2010

עשה לך ריב

מספרים על הבעל שם טוב, שיצא באחד הימים עם תלמידיו אל היער הקרוב.
בשלב מסויים ביקש מהם לעצור במקום

ואילו הוא המשיך הלאה לבדו.
כעבור זמן שמעו תלמידיו בכי וצעקות מרות וניגשו לחפש את רבם.
ואז מרחוק זיהו אותו מטיח ראשו בגזע עץ וזועק ובוכה.
כדי לא לביישו נשארו מרחק מה ממנו.
אך כששב אליהם, לא יכלו לעצור בעד סקרנותם ושאלו אותו מה קרה.
ענה להם הבעש"ט כי חזה ברוח הקודש,
וזו סיפרה לו כי יבוא יום בו יהיו רבנים רבים מדי בישראל אשר יביאו לפילוג גדול בעם.

תשעה באב תש"ע.
כותרות העיתונים זועקות- חורבן בית. לא זה שהיה, אלא זה שצפוי...
הפעם על הפרק- סוגיית הגיור.
איך בכל שנה מחדש, כאשר מגיעים ליום זיכרון זה אנו מייצרים סיבות נוספות לריב, למדון
במקום לשתוק רגע יחד ולעשות הפקת לקחים.

לכל מגזר, לכל עדה, לכל קהילה, לכל שכונה, בכל בית כנסת- יש רב.
יש אשכנזי, ויש ספרדי, יש מחמיר ויש מתיר, יש חרדי, אורתודוכסי, ציוני, קונסרבטיבי, רפורמי ואפילו רבה.
תחת כל עץ רענן קם פה רב.

ואותו אחד בשבט לשונו מכה את הציבור, מטיף, על פיו יישק דבר ובהבל פיו יחליט מי לחיים ומי לאו.
הוא יורה לעדתו אורחות חייהם.
עד כדי כך שלעיתים מאבדת העדה את עצמה לדעת הרב.


אני נוטה להאמין שבפרקי אבות היתה הכוונה לאחד את הקהילה הגולה- שישמרו יחד על צביון דתי ולאומי, ולא יתבוללו. ואז נענו כולם לנבחר ציבור ברור אחד.

והיום ?
האין אנו מתהלכים כסומים לצלילי המטיבים לחלל?



רב ממך ישראל.
לא יהיו לך רבנים אחרים על פני.

ידע כל רב כי בן אנוש הוא ולא בוחן לב וכליות ואף לא נביא.
בקיא בכתובים, ועליו להשיא עצות ולא להכריז מלחמות.
וידע העם לבחון בתבונה את דברי רבו. אם כבר גזלנו לנו דעת, הבה ניטיב להשתמש בה.


והלוואי שתבוא העת בה יתפללו יחד רב ספרדי ורב אשכנזי,
ורב ציוני ירבץ עם רב חרדי
ויכתתו חרבותם לעטים, ולא ילמדו עוד מלחמה.

אז תבוא ישועה לישראל.