עובדים זרים או גרים ?

כיוון והנושא כל כך אקטואלי אני מעלה שוב רשומה באוב... הסליחה עם מי שכבר קרא

בשנה האחרונה מתקיים שיח סביב סוגיית העובדים הזרים.
התקשורת עושה כל שביכולתה כדי לפרוט על נימי נשמתנו, לנסות להטות את דעת הקהל ולהשפיע על שר הפנים ומדיניות הממשל בנושא.

בוא ניזכר לרגע היכן זה התחיל-
עד כמה שאני זוכרת, בימי האינתיפאדות ובעקבות ההסגרים שהגיעו אחריהם חסרים היו לנו חוטבי עצים ושואבי מים בישראל.
ובצר לנו פתחנו שערינו לפני עובדים ממדינות נחשלות ( בעיקר מהמזרח הרחוק).
לאט לאט נוצרו כאן קהילות של עובדים זרים, עם תרבות ייחודית להם וגם לא מעט מצוקות.
פתאום הבינו שיש לבדוק בציציות של העובדים, לברר מי הבאים בשערינו, האם טובים הם ליהודים ובכלל- ונדרשו ישראל להוציא בעבורם היתרי העסקה. אז גם החלו להישמע קולות על כך שזה פגע במחפשי עבודה מקומיים- כיוון והשכר ירד פלאים, ומעסיקים ביקשו לחסוך וגם התלוננו על נפשם הרכה של מועסקים ישראלים. והוחלט להגביל את שהותם.
אבל כבר שנים קהילה זו קיימת בתוכנו, מנהלת חייה לצידנו, קורמת עור וגידים וזהות ייחודיים - והיום רובם מעדיפים להישאר בקרבנו.
וכל שבוע במוסף השבת, או בחדשות, או בערוץ כזה ואחר אנו מוחים דמעה מול סיפור אישי קורע לב של עובד זר שרוצה להמשיך לחיות כאן/ עובדת זרה בהריון/ בת לעובדים זרים שבורחת כל יום אחרי בי"ס ממשטרת ההגירה ועוד.

בואו ננתק לרגע את הרגש. בואו לרגע אחד נדמיין שאיננו כל כך נאורים.
האם באמת חשבנו על עניין זה כנדרש? או שמא אנחנו מריונטות של התקשורת הצהובה שעניינה רייטינג ולא אדם זה או עובד אחר.

בעיני למדינה יש אחריות כלפי כלל השוהים בה- אזרחים או תושבים. היינו הך בעיני.
למען רווחת הפרט ולא פחות לטובת הכלל כולו.
ולכן יש לשקול בכל כובד הראש וכאב הלב האם אנו מסוגלים לקחת אחריות עליהם והאם אנו יודעים מה צופן העתיד איתם בתוכנו.

נכון, עוד מיום צאתנו ממצרים נצרבה בבשרנו תודעת הגרים. כי גרים היינו בארץ לא לנו. ולכן מצווים אנו לנהוג כבוד בגר ולסייע לו ככל שניתן. תודעה זו חזרה להדהד בנו כשצרבו בבשרנו מספרים, נשמות עמנו עלו דרך ארובות אירופה לשמיים וספינות עמוסות ביהודים, גברים נשים וטף חיזרו על פתחי הגויים ( ארה"ב / אוסטרליה) והוחזרו אחר כבוד לאירופה- אל בית עולמם.
וכשקמנו בגבולות משלנו וצבא איתן נשבענו לא להיות עוד רמס לרגליו של אף עם ואף לסייע לאחרים.
היה זה בגין שקלט בזרועות פתוחות פליטים מויטנאם, רגעים אחרי שנכנס לנעלי ראש הממשלה.

אבל לא תיארנו לעצמו שגדודים עצומים של אנשים יתדפקו על פתחינו.
לצערנו העולם המערבי הנאור לא שינה ממשנתו הצבועה. אין מי שמסייע ביד נזקקי העולם.
אך נדמה לי שאיננו יכולים להציל את כולם. מדינתנו קטנה , משאבינו מצומצמים, אנו מוקפים באוייבים, סובלים מבעיות קשות בעצמנו- עניי עירנו קודמים. לא?

והאם איננו חוטאים ובוראים כאן מחדש את עמי כנען שנצטוונו לגרש?
אולי אין חשש מהתפשטות העבודה הזרה, אך יצמח כאן דור ילדים עם בעיות זהות, שהתחנך בתחנה המרכזית בתל אביב ( על שלל יתרונותיה) ומה אז?

ומה היה אומר על כך נחמיה? להיטמע בגויים? לפתח תלות בזרים?

קראתי לאחרונה מאמר (לצערי איני זוכרת של מי) שדיבר על המוסר הכפול שלנו- כמה אנו נלחמים נגד הגירוש של העובדים הזרים אך לא דיגדג לנו אפילו כשמשפחות יהודיות שלמות נעקרו מביתן כמה קילומטרים מאיתנו. ( מודה. גם אני חטאתי ).
דן מרגלית גם התייחס לעניין ותמה כיצד הציבור הישראלי זועק על גירוש העובדים הזרים אך לא עושה דבר בעבור אלה שהרבנות ביטלה את גיורם לישראל. אכן תמוה.

ומי מכתיב כאן את הטון? האם אלה ההדים העולים מבתי הקפה והמסבאות של מדינת תל אביב?

ברובע בלוויל בצרפת, הסתובב מומו ( יתום לזונה שנרצחה) מינקות- בין זונות, סרסורים, שחורים, מהגרים התלונן שלחיים אין ריח ולכן כולם מתעלמים מהם עד שסירחון גופותיהם מטריד את מנוחתם.
הוא חיפש מישהו שיאמץ אותו ויעניק לו את האפשרות לכך שכל החיים יהיו לפניו. ( רומן מאת אמיל אז'אר).

האם אנחנו בשלים ומסוגלים לאמץ את העובדים הזרים?

ישות יקרה, פנתה אלי ליעוץ בעניין בו היא מתלבטת- גידול ילדי אומנה.
אלה ילדים שאיתרע מזלם ונולדו בזמן ובמקום הלא נכונים, סובלים לרב ממצב סוציואקונומי קשה ולא פעם מרחיקים אותם מביתם על מנת להעניק להם סביבה חמה יותר ותומכת כדי לגדול ולשגשג בה.
עבודת קודש.
מן הראוי לציין שאותה גברת מגדלת חמישה ילדים פרטיים משלה (מגיל ארבעה חודשים ועד 16), והכנסתה ממוצעת.

שאלתי בתמיהה לפשר העניין בילדי האומנה.
היא הסבירה בתשובה שראתה לא מזמן כתבה על מצבם ועל הקושי למצוא עבורם בתים תומכים וראויים.

התפעלתי עד כדי הערצה עיוורת.
וחזרתי חפויית ראש אל ד אמותי, עמוסה בייסורי מצפון על כך שאני איני ערכית, מוסרית, מעורבת חברתית
ותורמת.

אחרי יומיים, בעודי מרכזת את "קייטנת אמא" ומתרוצצת אחרי הפרטיים שלי שיחיו, לספק פעילויות מאתגרות מותאמות גיל, חוויות מרגשות, שתייה ומזון לגוף ולנפש, נזכרתי בה שוב.

מה מניע אותה לעשות מחווה אנושית מדהימה שכזאת?

האם תצליח לעמוד בכל מה שיידרש ממנה?
הרי ילדים לא ניתן להחזיר ליצרן אם לא מרוצים. במיוחד אחרי שכבר חוו טראומות בחייהם.

האם היא מסוגלת לכלכל אותם כיאות ? את כולם.
לספק להם תנאים בסיסיים, חינוך נאות, העשרה, אוזן קשבת, לב מבין, יד מלטפת, חיבוק מגונן...

האם ילדיה עלולים להיפגע מכך?
הרי גם כך כל החמישה מתחלקים באמא שעובדת משרה מלאה.
הם יודעים שנדיר ויקר מפז לבלות איתה זמן איכות לבד.
והרי היא חוסכת גם לעתידם משכרה הממוצע.

האם אכן תספק לילדיה ולאומנה בית טוב יותר ?

מתברר שכולם כועסים עליה. במיוחד המשפחה מתל אביב. והיא חייבת לעשות את זה, אחרת לא יסלחו לה.
אז היא מאמצת...

נכון. הלב נקרע לנוכח עוולות העולם. והלוואי ויכולנו להכיל ולתקן את כל מצוקותיו. אבל לעיתים חובה עלינו להודות שקצרה ידינו מלהושיע.
אין לנו היכולת הכלכלית, החברתית, התרבותית להכיל בתוכנו את העובדים הזרים וילדיהם, את הפליטים הסודנים ואת כל מי שמתדפק על דלתותינו.
אנו עמוסים במצוקות קשות משלנו. ועניי עירנו קודמים.

אז בתשובה למר יגאל שתיים(" 24 שעות" ידיעות אחרונות 5.08), ובכלל למשמיצים- בבקשה. אמצו משפחה בביתכם, נדבר אחרי חצי שנה.
תסבירו לנו איך מכלכלים כיאות, חיים בצפיפות, מעניקים לכל אחד תשומת לב ראויה, עומדים בהוצאות המים והמזון, מונעים ירידה בלמודים, מריבות עם הילדים הפרטיים והתדרדרות לעבריינות.
אם תצליח לבנות תוכנית ראויה גם מדינת ישראל תעמוד בה.
ובאותה הזדמנות טפל במצוקות העולים, בעיירות המצוקה, בסכסוך הישראלי פלסטיני, בקרע בין החרדים, לציונות הדתית לחילונים, בחולים שתרופותיהם אינן כלולות בסל, בילדי האומנה שלנו...

ודי לתקשורת המוטה- מדינת ישראל לא מגרשת. היא פשוט לא מסוגלת לקלוט.

( ולמי שמעוניין בהתייחסות לכתובים... העלתי מחדש רשומה ישנה בנושא. היא מוצגת בהמשך).