עובדים זרים או גרים ?

כיוון והנושא כל כך אקטואלי אני מעלה שוב רשומה באוב... הסליחה עם מי שכבר קרא

בשנה האחרונה מתקיים שיח סביב סוגיית העובדים הזרים.
התקשורת עושה כל שביכולתה כדי לפרוט על נימי נשמתנו, לנסות להטות את דעת הקהל ולהשפיע על שר הפנים ומדיניות הממשל בנושא.

בוא ניזכר לרגע היכן זה התחיל-
עד כמה שאני זוכרת, בימי האינתיפאדות ובעקבות ההסגרים שהגיעו אחריהם חסרים היו לנו חוטבי עצים ושואבי מים בישראל.
ובצר לנו פתחנו שערינו לפני עובדים ממדינות נחשלות ( בעיקר מהמזרח הרחוק).
לאט לאט נוצרו כאן קהילות של עובדים זרים, עם תרבות ייחודית להם וגם לא מעט מצוקות.
פתאום הבינו שיש לבדוק בציציות של העובדים, לברר מי הבאים בשערינו, האם טובים הם ליהודים ובכלל- ונדרשו ישראל להוציא בעבורם היתרי העסקה. אז גם החלו להישמע קולות על כך שזה פגע במחפשי עבודה מקומיים- כיוון והשכר ירד פלאים, ומעסיקים ביקשו לחסוך וגם התלוננו על נפשם הרכה של מועסקים ישראלים. והוחלט להגביל את שהותם.
אבל כבר שנים קהילה זו קיימת בתוכנו, מנהלת חייה לצידנו, קורמת עור וגידים וזהות ייחודיים - והיום רובם מעדיפים להישאר בקרבנו.
וכל שבוע במוסף השבת, או בחדשות, או בערוץ כזה ואחר אנו מוחים דמעה מול סיפור אישי קורע לב של עובד זר שרוצה להמשיך לחיות כאן/ עובדת זרה בהריון/ בת לעובדים זרים שבורחת כל יום אחרי בי"ס ממשטרת ההגירה ועוד.

בואו ננתק לרגע את הרגש. בואו לרגע אחד נדמיין שאיננו כל כך נאורים.
האם באמת חשבנו על עניין זה כנדרש? או שמא אנחנו מריונטות של התקשורת הצהובה שעניינה רייטינג ולא אדם זה או עובד אחר.

בעיני למדינה יש אחריות כלפי כלל השוהים בה- אזרחים או תושבים. היינו הך בעיני.
למען רווחת הפרט ולא פחות לטובת הכלל כולו.
ולכן יש לשקול בכל כובד הראש וכאב הלב האם אנו מסוגלים לקחת אחריות עליהם והאם אנו יודעים מה צופן העתיד איתם בתוכנו.

נכון, עוד מיום צאתנו ממצרים נצרבה בבשרנו תודעת הגרים. כי גרים היינו בארץ לא לנו. ולכן מצווים אנו לנהוג כבוד בגר ולסייע לו ככל שניתן. תודעה זו חזרה להדהד בנו כשצרבו בבשרנו מספרים, נשמות עמנו עלו דרך ארובות אירופה לשמיים וספינות עמוסות ביהודים, גברים נשים וטף חיזרו על פתחי הגויים ( ארה"ב / אוסטרליה) והוחזרו אחר כבוד לאירופה- אל בית עולמם.
וכשקמנו בגבולות משלנו וצבא איתן נשבענו לא להיות עוד רמס לרגליו של אף עם ואף לסייע לאחרים.
היה זה בגין שקלט בזרועות פתוחות פליטים מויטנאם, רגעים אחרי שנכנס לנעלי ראש הממשלה.

אבל לא תיארנו לעצמו שגדודים עצומים של אנשים יתדפקו על פתחינו.
לצערנו העולם המערבי הנאור לא שינה ממשנתו הצבועה. אין מי שמסייע ביד נזקקי העולם.
אך נדמה לי שאיננו יכולים להציל את כולם. מדינתנו קטנה , משאבינו מצומצמים, אנו מוקפים באוייבים, סובלים מבעיות קשות בעצמנו- עניי עירנו קודמים. לא?

והאם איננו חוטאים ובוראים כאן מחדש את עמי כנען שנצטוונו לגרש?
אולי אין חשש מהתפשטות העבודה הזרה, אך יצמח כאן דור ילדים עם בעיות זהות, שהתחנך בתחנה המרכזית בתל אביב ( על שלל יתרונותיה) ומה אז?

ומה היה אומר על כך נחמיה? להיטמע בגויים? לפתח תלות בזרים?

קראתי לאחרונה מאמר (לצערי איני זוכרת של מי) שדיבר על המוסר הכפול שלנו- כמה אנו נלחמים נגד הגירוש של העובדים הזרים אך לא דיגדג לנו אפילו כשמשפחות יהודיות שלמות נעקרו מביתן כמה קילומטרים מאיתנו. ( מודה. גם אני חטאתי ).
דן מרגלית גם התייחס לעניין ותמה כיצד הציבור הישראלי זועק על גירוש העובדים הזרים אך לא עושה דבר בעבור אלה שהרבנות ביטלה את גיורם לישראל. אכן תמוה.

ומי מכתיב כאן את הטון? האם אלה ההדים העולים מבתי הקפה והמסבאות של מדינת תל אביב?

ברובע בלוויל בצרפת, הסתובב מומו ( יתום לזונה שנרצחה) מינקות- בין זונות, סרסורים, שחורים, מהגרים התלונן שלחיים אין ריח ולכן כולם מתעלמים מהם עד שסירחון גופותיהם מטריד את מנוחתם.
הוא חיפש מישהו שיאמץ אותו ויעניק לו את האפשרות לכך שכל החיים יהיו לפניו. ( רומן מאת אמיל אז'אר).

האם אנחנו בשלים ומסוגלים לאמץ את העובדים הזרים?