אל בונה אותי

השבוע, אחרי יציאת מצריים, חזרתי שוב אל דבריו של יחזקאל בחזון העצמות היבשות.

" ...והיתה עלי יד ד'. אותה זרוע נטויה שהוציאה אותנו ממצרים

ויוציאני ברוח ד' ויניחני בתוך הבקעה, והיא מלאה עצמות...
והנה רבות מאוד על פני הבקעה והנה יבשות מאוד...
(יחזקאל ל"ז, 1-14)

התחיינה העצמות האלה ?

היום, יום השואה תשע"א 2011, נדמה ששאלה זו מלווה אותנו משחר ההיסטוריה שלנו כעם.

בן ציון ופרומה אלבוני ז"ל, סבא וסבתא שלי, הגיעו והכירו בארץ אחרי ששרדו את השואה באירופה. על סיפונה של אקסודוס- יציאת אירופה, עלה בן- ציון בלי רכוש ובלי אף בן משפחה אחד- אפילו עצמות יבשות לא נותרו.

על אותו סיפון עלתה פרומה לבית וכטל, כדי להשיג 'סרטיפיקטים' מהמנדט למי שנותר ממשפחתה.

עצם אל עצם בדרך, קרמו גידים, בשר ועור, ועל אדמת ישראל נפח בהם האל רוח.

הקים אותם מקיברותם והעלה אותם אל אדמתם.

אתמול התכנסו 1.5 מליון מאמינים בכיכר הותיקן כדי לעבור שלב נוסף אל הגדרת 'קדוש' ליוחנן פאולוס השני, האפיפיור הקודם.

צריך להוכיח ששמו נקשר בשני ניסים וחמש שנים ממותו.

כפי שמבהירה פרשת השבוע הזה, אנחנו כבר קדושים בחיינו.

מזה דורי דורות אנו קדושים. קדושים מעונים.

מעמד קשה מנשוא. הדורש מאיתנו בדיקה יסודית חוזרת ונשנית בציציותינו. ומביא עלינו סבל נורא.

והנס הוא בקיומנו.

כשדרך סבי, עליו השלום, על קרקע ישראל שאלו אותו לשמו- במקום החליט לבנות מעצמותיו עתיד חדש, במקום שמו הישן הכריע כי מעתה יהיה שם משפחתו- אלבוני- אל בונה אותי.

ותקרבו עצמות, עצם אל עצמו...גידים ובשר עלה ויקרם עליהם עור...

ויחיו ויעמדו על רגליהם. חיל גדול מאוד מאוד.

לזכרם של בן ציון ופרומה אלבוני

ולעילוי נשמת בני משפחותיהם שנרצחו

ושעצמותיהם לא נמצאו מעולם